תמר דוברובסקי ודב אור-נר

"האם חשבת פעם להתאבד?"

שאלה אישית וישירה, שקשה להתחמק ממנה. מצמררת. מהדהדת בראש שוב ושוב. מה זה "להתאבד"? זו לא סתם מיתה טבעית. זו החלטה שמעורבים בה הצד הרגשי והשכלי, ואין קשה ממנה.

 אלבר קאמי, במאמרו "האבסורד וההתאבדות", מדבר על כך:

"...בדבקותו של האדם בחייו יש משהו החזק מכל מצוקותיו של העולם. אין הכרעת הגוף נופלת מהכרעת הרוח, והגוף נרתע מפני הכליון. אנו מתרגלים לחיות לפני שאנו מתרגלים לחשוב. במרוץ חסר-תקנה זה, המקרב אותנו כל יום קצת יותר אל המוות, הגוף צועד בראש..."

התערוכה המשותפת של האמנים תמר דוברובסקי ודב אור-נר עוסקת בשאלה זו. האמנים עוסקים בנושא זה כשנה וחצי, כשכל אחד מהם ניגש לנושא מכיוון שונה.

עבודותיה של תמר דוברובסקי חושניות, יוצאות מהבטן, אקספרסיביות – ואילו דב בא מעולם קונספטואלי, אך בשנים האחרונות עבודותיו פחות מושגיות ויותר קומיות, חושניות, צבעוניות וציוריות. הדיאלוג ביניהם מפרה את יצירתם.

תמר מציגה בשורה ארוכה ציורי דיוקנאות וראשים תלת ממדיים, חלולים ומשופדים במוט ברזל, תלויים מהתקרה , חסרי גוף. הראשים נראים כאילו עברו חוויה שאין חזרה ממנה.הם מביטים בצופה  במבט מביך ומאשים, דהויים, עייפים, חסרי חיים. הם חסרי עור, חשופים, מרחפים בין מוות לחיים. נראים כאילו היו קבורים באדמה ולפתע נשלפו החוצה. רקובים ואכולים, חסרי צבע וחיים – ורק המבט מישיר.

הציורים על הקירות התחילו משרבוט חופשי של פקעת, סבך קווים, שעליהם נבנו הדיוקנים, הומצאו ונולדו. כל אחד שונה ומיוחד. הרישומים קטני ממדים ומרוכזים מאוד, אינטנסיביים וחודרניים.

בעבודותיה נוגעת תמר עמוק בשאלת האכזבה מהחיים, המשמעות העמוקה של החיים, הפחד מפני המוות  והדחף לדעת מה מעבר לחיים שכאן והאם יש דרך חזרה...פחד קיומי אוניברסלי של כל אחד מאיתנו ושל כולנו כחברה. על פי תמר דוברובסקי כולנו מועמדים להתאבדות....

דב אור-נר מציג סדרת ציורים בשם: "התאבדויות קטנות".

"...מסעו של אור-נר למחוזות האבסורד והמוות נעשה באמצעים פשוטים ותמימים, המזוהים עם ציורי ילדים: גליונות נייר לבנים מארכים וארבעה עפרונות צבעוניים בצהוב, אדום, כחול וירוק. .. השאלה האינטימית "have you ever considered suicide?"'   , המהווה את כותרת הסדרה, מרחפת-מסתלסלת בין יצורי הקומיקס הצהובים-זוהרים הרוחשים בתוך מרחב הציור ומתגרה בדחף ההתאבדותי של הדור שאחרי השואה, שחוויית הרוע האנושי נטבעה היטב בתודעתו.  אך סביב המוטיב החוזר של אקדח מכוון לרקה או לגרון, ממשיכה שיגרת החיים החייכנית של חבורת יצורי הקומיקס, המתעלמים כליל מנוכחות הארוע הקריטי.  אופציית ההתאבדות הפיזית נותרת, איפוא, אירונית ומלודרמטית מול הדחף האנושי החוזר וגואה לחוויית עונג וחושניות..." (טלי תמיר, מתוך הקטלוג של אור-נר מתערוכתו האחרונה בגלריית הקיבוץ)

ארועי הרצח וההתאבדות בציוריו של אור-נר מסמלים את פריצתו האלימה של תהליך-הרס הממוטט אתוס תרבותי שלם. האתוס הציוני נרצח, כמו גם תולדות האמנות כולה, המותקפת בחרבות ובאקדחים.

לגמד החוזר ומופיע בציוריו תפקיד חשוב: גמדים הם יצורים שצריכים תמיד לשמוח ולהצחיק, גם אם מתרחש לידם ארוע של רצח, אך במקרה של דב אור-נר הגמדים הופכים לעדים של החברה ומצביעים באצבע מאשימה על מה שקורה פה, באופן אירוני וסרקסטי.

כתהליך מקדים לכל התערוכה, יצרו האמנים סרט וידיאו, המתעד פעילות של קבירת עשרות ציורים של אור-נר ודוברובסקי. בחצר הגלריה בבארי נכרה מבעוד מועד בור בעומק של שני מטרים, בתוכו נטמנו  הציורים הישנים שהובאו מהסטודיו של שני האמנים. מעל מקום הקבורה הוצבה מצבה בזו הלשון:

"האם כדאי לחיות את החיים האלה?" אלבר קאמי

ביום חמישי 19 לאוגוסט 2004 בשעה 14:00 בקיבוץ בארי שליד רצועת עזה, הוטמן חומר תרבותי: עשרות יצירות אמנות של תמר דוברובסקי ושל דב אור-נר. במשך השנים הן יהפכו לחלק בלתי נפרד מאדמת בארי."

בסרט שזורים גם קטעים מתוך משאל רחוב שערכו האמנים בכיכר רבין בתל אביב, בו נשאלו העוברים ושבים את השאלה הישירה והמביכה: "האם חשבת פעם להתאבד?". רוב הנשאלים הגיבו בשלילה, כשתדהמה ניכרת בפניהם.

הקבורה המשותפת של העבודות מעלה על הדעת קבר אחים. באופן סימבולי מהווה קבורת העבודות קבורה של רצף חיים ויצירה, עבודה אינטנסיבית של כעשרים שנים, כמו התאבדות של אדם או חברה ולאום.

יחד עם הכאב שבהטמנת העבודות באדמה, יש באקט זה גם תקווה לחיים חדשים וליצירות חדשות. זהו מעין אקט של סיכום פרק יצירה ופינוי מקום (פיזי ונפשי) להתחדשות וצמיחה. קבורה כסימן דרך, כצומת. דיבור על מוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. התאבדות – כבחירה אישית וכנסיון לשלוט ברצף החיים.

הבחירה באקט סימבולי של קבורה אינה חדשה אצל דב אור-נר.

זהו המשך ישיר לפרויקטים הרבים של חפירה והטמנה באדמה שעשה למין סוף שנות השישים ועד היום. בפרויקט מצר-מסר (1972) הטמין שקיות פלסטיק מלאות בדברים שאנשים לא צריכים מקבוץ מצר ומהכפר הערבי מסר וכן ממקומות שונים בעולם. מעין "התאבדות המונית" של חומרי צריכה ותרבות. בפרויקט התפוזים (1973) אסף וקבר מליון תפוזים שנפגעו בקרה, ושלח 25 לאמנים ברחבי העולם שנתבקשו להגיב על תהליכי הריקבון... בפרויקט הלחם (1974) הטמין לחם באדמת ז'נבה במהלך ועידת השלום הראשונה של ישראל ומדינות ערב. לחם=מלחמה. זהו אקט פוליטי שקובר את המלחמה על מנת לפנות מקום לשלום. ב1969- יצר תערוכה רטרוספקטיבית על הדשא בקיבוצו חצור.  הפגיש בין חומר תרבותי לאנושי וטבעי. האנשים הוזמנו לקחת לעצמם מציוריו. פיזור הציורים וחלוקתם לכל דורש , כמוה כהתרוקנות לצורך התחדשות. במדבר סיני קבר אור-נר בקבר משותף חלות ישראליות ופיתות ערביות. במסגרת ארועי תל-חי (1980) ביצע פעולת הטמנה של דם יהודי ודם ערבי עם קלטות סאונד בהם נאגרו שיחות עם אנשים מקריית שמונה על המצב הפוליטי והמנטלי.

בשדות בארי קבר אור-נר, בשיתוף עם שי זכאי, קרן אור בתוך בור בעומק 10 מטרים.

כותבת אילנה טננבאום, במאמרה בעיתון סטודיו:

"תהליכים טבעיים של התפוררות או ריקבון מקבילים למצב האנושי. אור-נר החליף את העיסוק בצוות בעיסוק באנטרופיה בטבע. הוא סימן תהליך של אסון, הטמנה, זריעה וחיים חדשים, ופתח אותו בפני אמנים שונים, תוך יצירה של מומנטים תקשורתיים."

זיוה ילין, אוצרת התערוכה

​