יומן גבול

אייל אסולין וז'וזף דדון | יומן גבול

14.2.2015 – 23.1

אייל אסולין וז'וזף דדון שניהם אמנים בני אזור עוטף עזה, שנולדו, התבגרו וחיים באופקים. כשהוזמנו להציג בגלריה השכנה בקיבוץ בארי, השוכנת במרחק 4.5 ק"מ מהגבול עם רצועת עזה, בחרו להציג תערוכה זו, ולמעשה לא יכלו להתעלם מהקיץ האחרון ולהציג כל דבר אחר. מי שחי בעוטף עזה וחווה על בשרו את ה"מבצעים" האחרונים ובעיקר את מבצע "צוק איתן", מתקשה לחזור לשגרת יומו. הגלריה בבארי מהווה מקום טבעי להציג תכנים אלו והקהל המקומי יכול לקבל ולהבין. פה כולם מדברים את שפת "עוטף עזה".

מיד בכניסה לגלריה, מול הפתח, מציג אייל אסולין ציור על גבי מסגרת עץ מסיבית, רישום שמתעתע בין היותו ידני או הדפסה דיגיטלית. הוא מצייר את מערכת טילי "כיפת ברזל", כוכבת המלחמה שהגנה על ישובי עוטף עזה ויירטה באוויר מאות רקטות שנורו מרצועת עזה. הכיפה נראית כצעצוע ובה מעין טילים קטומי ראש/ צינורות בצבעי פסטל רכים של חדר ילדים. האמן העניק לה את הכינוי הקולע "כיפת פסטל". בציור מתוארת פעולה מתמשכת של שיגור /שפיכה/ הקאה של נוזל בצבע מסטיק "בזוקה" ורוד, הניגר בצורה נפחית קולחת וחושנית אל מחוץ לציור, לחלל ולרצפה. הרישום השטוח והדיגיטלי הופך בבת אחת לנפחי ופיסולי, כשהוא גולש ופורץ מגבול מסגרת הציור ומגיע לרצפה, נופל במפלים ורודים וקופא במקומו. ההגזמה הפופית ואולי אף האינפנטילית, מחדדת את התחושה האירונית על המצב ועל התלות שלנו באותם טילים שיגנו עלינו מאימת הגראדים והקסאמים. העבודה עוסקת באי היכולת להכיל את המצב הביטחוני, ואת האלימות שהוא מייצר. עבודה נוספת שיצר אסולין היא  מיצב רצפה, אריחים בגווני צבע אדום עז המורכבים ממקבץ הדפסות דיגיטליות על נייר של דימוי מטושטש, שוב כיפת ברזל, הנראה שחוק עקב דריכה ותנועה על גביו. לדבריו העבודה משקפת את אין סוף רגעי הריצה על גבי הרצפה למקלטים. הוא משתמש בסמליות של הצבע האדום כמו בכריזה המתריעה לרוץ למתחם מוגן, ובהדפסות שנערמות זו על גבי זו על גבי זו, בקבוצות, בגודל של מרצפות רצפה ובפורמט שמזכיר גם שורות של קברים.

בעוד איל אסולין עסוק בעיצוב כיפת הברזל ("כיפת פסטל") שלו, ששואלת שאלות תמימות לכאורה של ילדים, על המלחמות וההרג באזור מגוריו, יושבז'וזף דדון בביתו בימי המלחמה ויוצר יומן אירועי המלחמה בצבעים. דדון צייר לכל אורך מבצע צוק איתן ציור אחד לכל יום, כשהוא עושה שימוש בצבע הכחול של דגל ישראל ובצבע הירוק של דגל החמאס. הכחול הישראלי או הירוק העזתי הם שני צבעים רעננים ואנרגטיים. פסים של נייר דבק תעשייתי שחור ליום לחימה או אפור ליום הפסקת אש, חוצים, מגבילים או ממסגרים את הציורים בתוך טריטוריית הדף, חוצים גבולות אל מול האנרגיות הרעננות הפורצות של שני הצדדים. יומן המלחמה מוצא עצמו מחוץ לגבולות שני הצדדים המכחישים זה את קיומו של האחר. ז'וזף דדון משתמש בכלי כתיבה משרדיים, בעפרונות פסטל לציור קלסי, ובטושים מעולם ציור הגרפיטי והקומיקס. הצבעים עזים בקור שהם משדרים וכמו ניטלו ממפעלים כימיים , הם צבעים שבלוניים תעשייתיים,מסרטי מדע בדיוני. ז'וזף דדון, אמן שידוע בעולם האמנות בעבודות הצילום והווידאו שלו, מרגיש לפתע חשוף ועירום כשהוא מציג תערוכת ציורים, יומן אישי של רשמי המלחמה. הוא טוען שהציור עבורו הוא שאיפה בלתי ממומשת, הכישוף בהתגלמותו. בציור אי אפשר לשקר, אין כאן עריכה והפקה כמו בעבודות הווידאו. אין אפילו מסגרת שחוצצת, אין זכוכית. בווידאו לטענתו קיים הפילטר של המדיום, המסך וההקלטה והיכולת לחזור קדימה ואחורה ולשלוט בתוצאה. בציור אתה מביא את עצמך בלי פילטר ואתה מתרוקן. הציורים אמנם תלויים בקו ישר, ברווחים שווים, תלייה "קרה" וממושטרת, אך ניכרת בהם סערת הנפש של האמן. דדון עבד בסטודיו שלו בתל אביב, שיש לו גג מפח והוא בלתי ממוגן, וכל תקופת המלחמה ישן אצל חברים כשהוא נודד מבית לבית בתחושה קשה של חרדה וכאוס, של "אין לאן ללכת" ואין אופק של תקווה. הוא חווה התמוטטות טוטלית כאדם וכאמן, וכך, לא היה לו מנוס, והתחיל ליצור את יומן המלחמה. המלחמה אפשרה לו לפתח שפה חדשה ברישום. הוא יצר לעצמו את הקודים ועבד לפיהם.

חלל התערוכה, הסובב כולו סביב לקובייה לבנה ריקה, יוצר תחושה של ריקון. דבר זה מאפיין את העבודות של שני האמנים. אצל ז'וזף הריקון בא ממקום רעיוני וגם רגשי אוטוביוגרפי, תפיסה מדברית של הריק הגדול. בעבודות קודמות הוא מציב חללים ארכיטקטוניים ריקים כמו סוכה או בית, וזה בא לידי ביטוי גם בצילומיו ובסרטיו. בסרטים שיצר על אופקים העיר מתוארת כמרחב מציאות ריק ונטוש ("מציאות מופקרת", כותבת קציעה עלון. ריק המשתוקק למלאות.) הוא מתעד את מבניה הנטושים של אופקים, את התעשיות שקרסו, וממפה את המדבר שגובל עימה, מצלם את הריק ואת האור המסמא. אצל אייל אסולין, המוכר כפסל, הנטייה היא בדרך כלל להציב עבודה אחת גדולה שמכילה את החלל והוא מכיל אותה. בתערוכותיו הקודמות עסק בפיסול מכונות שהן ספק בעלי חיים ספק רובוטים וחייזרים. לרוב פעולתן של מכונות אלו הייתה בלתי יצרנית וחסרת תועלת. הוא מעלה שאלות על עידן המכונה ומשבש במכוון את פעולתן, כמו קורא לחזור לעבודה ידנית של פעם… גם הוא נרגש מההזדמנות לחזור לצייר, אחרי שנים של עיסוק בפיסול בלבד….  

בתערוכה בגלריה בבארי ניתן לריקון תפקיד נוסף. הוא מעביר את החוויה שעברו האמנים. אייל אסולין מדמה את התערוכה למצב של פוסט טראומה – ברגע המלחמה/הטראומה לא ניתן לעכל, ולהגיב על מה שקורה.     "אי אפשר היה לעבוד וליצור, הכול היה תקוע " הוא מספר . רק אחרי המלחמה ניתן לעבד את הטראומה ולהגיע לשלב הריקון, כמו הריון פיזי ונפשי. הריקון של החלל בגלריה מזכיר לו את הרחובות הריקים בזמן המלחמה. זהו ריקון שיש בו סוג של אלימות, שקט מאיים וצובט.

קיים ניגוד חריף בין העבודות של אסולין לאלו של דדון. הצופה נכנס לתערוכה לתוך המתיקות בזוקה של איל אסולין, שבמבט ראשון משרה אווירה אופטימית וילדית, אפילו קיטשית. הוא ממשיך לאורך הקירות מסביב למבנה עם הציורים של ז'וזף דדון בצבעי הכחול-ירוק –שחור התעשייתיים, הזוהרים והקרים, ומסיים את הסיבוב שלו עם עבודת הרצפה האדומה- אדום דם צועק. הירוק-כחול של ז'וזף דדון מצביע על אפשרות של דו קיום ע"י כך שהוא מייצר הרמוניה בין שני הצבעים. הוא אינו נותן עדיפות לאף אחד מהם ושניהם "מייצרים אנרגיות חיוביות", לדבריו. הוא מודע לעמדתו הנאיבית אך סבור שתפקידו כאמן לבטא את אמונתו בשלום ובדו-קיום. העמדה של איל אסולין מתחזה לנאיבית ולאופטימית, וכיתתו חרבותיהם לאתים וטיליהם לצעצועים…. רק שהוא מייצר פה אירוניה על עצם פעולת מכונת הירייה, שלוקה בשפיכה מוקדמת, משתבשת ויוצרת נזילה ורודה מוגזמת, ארוטית, נזילה שנקרשת ופורצת את גבולות הרישום העדין ונראית כמו רגל עבה שמחזיקה את הציור כולו….

התערוכה מדויקת בתפיסת החלל שלה ובהצבה, במתח בין יצירות שני האמנים, בין הצבעוניות המתוקה-ילדית והעזה לקרה, בין האופטימיות הנאיבית לאירוניה שמסתירה יותר ייאוש מתקווה.

​

אוצרת התערוכה: זיוה ילין