אדמה סדוקה

עבודות סטודנטים ומורים מבית הספר לאמנות ספיר-

תערוכה מיוחדת לכנס שדרות לחברה במכללת ספיר.

המציאות החברתית-כלכלית-בטחונית של החברה הישראלית בכלל ושל אזורנו בפרט , בעל כורחה, מפעפעת גם ליצירות האמנות, לעבודות הסטודנטים והמורים בבית הספר לאמנות "ספיר", הממוקם באזור התעשייה של העיר שדרות, סמוך למפעל המלוחים של עלית, צופה אל בית חנון שבמערב.

הקשר של אנשי המקום לאדמה הנגבית והפסטורליות של הנוף החקלאי, בא לידי ביטוי בעבודות, לצד אי הבטחון בעתיד לבוא ותחושת הכאב והשכול, והעייפות המצטברת.

תחושה שהאדמה שאנו דורכים עליה סדוקה וכואבת. 

אורית ארליך – מציגה דמויות שוכבות או ישובות המכוסות בבד לבן וכבד, כעין מצבה חיה, לא מתות אך גם לא חיות, חסרות יכולת תנועה, נחנקות.

בתהליך העבודה על הפסלים, חוותה אורית מבפנים את תחושת המחנק. הישיבה מתחת ליריעת הגבס הכבדה הינה בלתי נסבלת וקשה מנשוא. שלא במקרה, הדמויות הן דמויות נשים, שעומסות על כתפיהן את העול הכבד של הבית והמשפחה.

שחר פלדמן- מציג קבוצת עבודות וירטואוזיות באיטונג, "המקוננות". מתוך הבלוק הסטנדרטי והמחוספס בוקעות דמויות המכסות על צערן בידיהן, מקוננות.

הנושא הקלאסי, הלקוח מאומנות הרנסנס, נראה טבעי ואקטואלי מאוד בחברה הישראלית, שבה כמעט בכל משפחה נוגע השכול . יחד עם זאת, ניתן לראות בקבוצת המקוננות גם קינה על עצמנו ועל מצבנו בארץ, באופן מטפורי.

חגית יהושוע ארזי- מציגה שורת דמויות משוכפלות בחומר, ניצבות כתף אל כתף ומטילות צללית על הקיר מאחוריהן. לרגליהן פרושה תבנית היציקה שלהן, כדמות חצויה שוכבת.

אופן ההעמדה של הדמויות הזהות בשורה דוממת, והדמות השכובה, חצויה, למרגלותיהן, מעלה על הדעת מצב פולחני וטקסי של ליווי המת.

מורן חסון- פיסלה בניירות עיתון ופוליאסטר קבוצת נשים רוקדות במעגל, בהשראת ציורו הידוע של מאטיס,  רק שאלו שלה  מייצגות גירסה מקומית : מסורבלות ועילגות, חסרות יכולת תנועה וחן, מעוררות חמלה בעצם היותן שכאלו, קפואות לנצח על עומדן.

הבחירה בעיתונים יומיים כחומר, שנראים כטלאים וכתחבושות המכסות את הדמויות, מקנה להן חוזק וחספוס ישראלי, לעומת מקור ההשראה האירופאי.

לילי הרצברג-  יוצרת מחומר פסלי נשים מבוגרות ומבליטה את תופעת ההשמנה, שהיא חלק מתהליך ההתבגרות. לילי מגזימה את השומנים, את הגוף הנשי העייף, שכבר אינו צעיר , גמיש ויפה. עוסקת במאבק בהשמנה ובתחושת הכישלון ואובדן הנעורים.

ורד אלטמן- הציבה מעין פנורמה של נוף חקלאי, עשוי כולו מתבניות ביצים יצוקות בחמר, לעיתים נראות שרופות ומפוחמות, לעיתים מצמיחות מתוכן עשב ירקרק, כעין ערוגות של חיטה. למרות ההיאחזות בתמונה הנופית הפסטוראלית, מבצבצת התחושה של חוסר היציבות בענף החקלאות וסכנת הבצורת והיובש, לצד שמחת הירוק המלבלב.

שולה פרץ- בסדרת ציורים והדפסות על בד, מציגה זוג רגלי אישה יחפות עומדות על אדמה סדוקה, אדמת הלס הנגבית. לכל תמונה מצורפת למטה מפה: מפת הבית הפרטי, מפת המושב כולו, מפת הישובים הסמוכים, ומפת הנגב הצפון מערבי. היא מעלה את שאלת הקשר למקום, לבית, ואולי את הקושי להתחבר אליו. הרגליים היחפות מנסות לחוש את המקום, להשתלב, להפוך לחלק מהיובש הנגבי הזה. בטקסט המצוטט משירה של רחל המשוררת "מנגד", מתואר הקרע שבין שתי גדות. קרע שבין פה לשם, בין המרכז לפריפריה, בין דתיים לחילוניים ובין ערבים ליהודים...

חנה אור-חן מציבה אבנים מחמר המדמות את האבנים האמיתיות בטקסטורות ובצבעוניות. מוטבעות עליהן דריכת כף רגל יחפה.

שורת טביעות רגליים צרובות בחומר, מוליכות למקום לא נודע.

עבודות מורים:

אילן ברודסקי ועומרי בלה*- מציגים עבודת וידיאו (12 דקות) בשם "שחר אדום, מסע אל תוך הספר": צילומי המקום הפסטורלי, הקיבוץ וסביבתו הקרובה, פריחת הכלניות המרהיבה, כשלפתע חודר נוף צבאי לפריים, ג'יפ צבאי מפר את שלוות הספר, ונופה של העיר עזה נראה באופק.האבסורד הבלתי נתפס של הקיום האידילי בחיק הטבע, על הגבול.

אנה דן- תולה על קרניז תחבושות פרומות כעין מסך וילון, מצוירות בפרחים אדומים כדם. המקום מדמם. התחבושת לא מצליחה לרפא את הפצעים, וגם הכלניות המדהימות בפריחתן. על ספסל עץ של ילדים נערמו שברים והריסות קירות גבס. המקום שנועד למנוחה, מפלט לגוף ולנפש, גם הוא מופרע ע"י מפגעי הזמן הזה.

טל פרנק- מציבה מיטת תינוק, שהמזרון זרוע כולו במסמרים פאקיריים בדמות חודי עפרונות. מי ישכיב את ילדו לישון במיטה כזו? הדאגה לילדים , לחינוך, לחברה העתידית.

הסיוט חודר לחדר הילדים. העפרונות- כתחליף למסמרים – הם כלי אומנותי, נישקו של האמן.

זאב קרישר- יציג את עבודתו "בית גידול", בה "צומחים" בעציצים על מדפים פניהם של ילדים-מלאכים, ספק ישנים ספק מתים. ושוב עולה השאלה למה אנו מחנכים ולאן אנו מובילים את בנינו ואת החברה הישראלית .

שרקה –מציגה עבודת ריצפה  בשם:"אמא? אדמה?" בה נראים חלקי גוף של אישה. חלקם מכוסים בבוץ וחלקם מחומר בצבעי אדמה. האדמה, אדמת האזור , אינה רק חומר אלא גם מקום, כשבאוויר מרחפות השאלות  - האם יש הצדקה לישיבה שלנו פה באזור,(נתיב העשרה), על הגבול עם עזה. אך הקשר למקום ולאדמה חזק יותר מהכל. האם שנהרגה ונקברה במקום , כובלת את האמנית, ילידת האזור, לאדמה הזאת ולמקום הזה.

נחום ענבר- יציב פסל אקספרסיבי מטרקוטה צבועה.

קובי הראל- תולה שטר מוגדל, מודפס על בד, של עשרים שקלים, עליו כתוב: "עובדים בקטן, חולמים בגדול".... השטר מייצג את הפנטזיה של העני ואת שיברה, ומקביל לחלום הציוני ולמימושו המקרטע.

מיכל שמיר- מציגה עבודת וידיאו , בה מצולמת התרחשות בשידור ישיר לאורך יממה, בעיירה לא חוקית של בדואים בנגב, בפאתי באר שבע. המצלמה , כמו עין, מביטה מהצד ומתעדת את החיים בפריפריה הרחוקה וחושפת אל מול עיני מרכז השלטון והכוח את אחת הבעיות המרכזיות שלנו היום, שהחברה הישראלית מטאטאה מתחת לשטיח.

  אוצרת: זיוה ילין

​