חולות - חיה גרץ רן

חיה גרץ רן מציגה בגלריה בבארי תערוכת ציורים : "חולות".

ציורי השמן בגוונים הבהירים הדהויים, על רקעים לבנים שהצל מובלט בהם – נתלים על קירות הגלריה הלבנים. הבהירות מעבירה תחושת מרחק, ואכן הדימויים המצויירים נלקחו והובאו לכאן מתקופה אחרת, רחוקה.

המקור הצילומי מספר לנו על אמיתות הסצנה. זה משהו שקרה באמת, לפני זמן רב. לצילומים ישנים, צהבהבים ודהויים, שמורה לנו בלב פינה חמה. כמו זיכרון רחוק להתרפק עליו. נוסטלגיה. אך הסתכלות נוספת בעבודות של חיה גרץ – רן מעלה תחושה אחרת.  דמויות הילדים, שמישהו ביים והעמיד אותם מול המצלמה, נראות סובלות. פנים שמספרות ללא מילים על אי הנוחות, על הרוח בפנים והשמש בעיניים, על עייפות וחול שנכנס בנעליים... עומדים למול המצלמה, ממושמעים, נושאים את הדגלים, אך אין בהם שמחה .

בשם התערוכה מגולם כבר הכל: ה"חולות" הן לא רק חול של ים, של העיר חולון, אלא גם מלשון חולי, מחלה, חיוורון, משהו לא בריא.

לכאורה ציור תיעודי-נוסטלגי, אך בעצם יש פה אמירה שמנסה לפרק את המיתוסים שעליהם גדלנו וחונכנו, ומעמידה בסימן שאלה את הנרטיבים המקובלים.

העבודות מבוססות על צילומים משנות ילדותה של האמנית בחולון, שנות קום המדינה.

"בחירת הצילומים נעשתה מתוך זיקה אישית אל המצולמים, דמויות שהיו חלק משנות ילדותי ונעורי בחולון, ברחוב ארלוזורוב" - כך כותבת חיה – "היתה זו שכונת פועלים שאיכלסה בבתיה הדו-משפחתיים עולים מארצות שונות. הדינמיקה שהתפתחה ביניהם הפכה את השכונה למשקפת תמונת מצב של החברה הישראלית באותם ימים, ימי שלטון מפא"י. רוב תושבי השכונה היו חברי המפלגה ומעטים הניפו את "הדגל האדום", שהיווה גורם מאיים ומפריד. ההליכה בתלם, בסך של קולקטיב רעיוני, היוותה חלק בלתי נפרד מהחינוך שקיבלנו ונותנת את אותותיה גם היום. אני מנסה לפצח את הקוד הזה דרך צילומים שמצאתי בארכיון חולון, ובהם קבוצות ילדים ונערים בטכסים וחגים. הטכסים היו הדבק שחיזק את תחושת ה"יחד" ונועדו להפיח תקווה וחיים בתוך הקושי הקיומי, המשתקף בפני הילדים נושאי הדגלים, והמבוגרים."

חיה גרץ – רן משתמשת בכוחו המתעד של הצילום. ההצטלמות המבויימת מודגשת, כמו העמידה הנבוכה והמהוססת שבולטת כנגד הפגנת הביטחון של הילד מנחם. חיה קוטעת. מגדילה, צובעת, ממקדת את המבט, מוותרת על פרטים ומרוקנת את הרקע. הטקטיקה שלה מבהירה שמצוייר כאן מישהו מוכר אך לא מזוהה, והמירה היא כללית. העבודות משדרות אלימות (קטיעה, חוסר ראש) ופגיעות המגולמת בפיזיות הרכה והתמימה. הגדלת הפרטים מעמתת אותנו עם הבשר החשוף, הצל והפצע. הצבע הלבן, הטהור לכאורה, מכסה על סוד אפל.*

"משהו מרכזי השתבש אצלנו. דהה. החול לא שקע. אני חשה כי יש בנו סוג של עיוורון, עצימת עיניים," – כותבת חיה– "מה קרה לנו הילדים שהלכו בתלם, נושאים דגלים?"

תערוכה זו מצטרפת למכלול יצירתה של האמנית, שמתמקדת מזה שנים אחדות בדמויות הנשים השותקות, המתמודדות כל אחת בדרכה ובתקופתה עם היעוד, הנורמות והקשיים, מדור החלוצות ועד לבנות גילה כשהיו ילדות, בנות דור הקמת המדינה.  חיה גרץ – רן נוברת בארכיונים ובאלבומי תמונות משפחתיים ומוצאת בהם טקסט אחר, סמוי, אנטי הרואי, שמעלה שאלות על מה שבאמת היה או לא היה ומאפשרת תובנות חדשות על מצבנו היום.

*אסתי רשף, מתוך התערוכה "לבנות וסינרים" בקריית טבעון, יוני 2003.

זיוה ילין, אוצרת הגלריה

​