חוט של זהב - נטע ומיכאל אלקיים

הקשר המשפחתי, המסורת המרוקאית והיהודית, סיפורי המשפחה, המנהגים, הסמלים היהודיים וביתם בנתיבות, עיירתו של הבאבא סאלי, כל אלו משתקפים בעבודות נטע אלקיים ואביה מיכאל.

אך יותר מכל חולשות על התערוכה ומעצבות אותה הדמויות החסרות בה, רוחות הרפאים של המשפחה – אביו של מיכאל אלקיים ואחיו.

האח הגדול שנפל בקרב, היה האמן של המשפחה ועסק במלאכות הגילוף והפיסול. עם מותו המשיך מיכאל את דרכו האמנותית בציור ועבודה בטכניקות שונות בסגנון היודאיקה הייחודי שפיתח במשך השנים. הוא יוצר כרזות, גלויות מניאטוריות, דקופאז'ים, שטיחים, כלי יודאיקה, הגדות של פסח, ברכות ופלקטים.

בגלריה תלויות העבודות בצפיפות שמזכירה את החלל הקטן והדחוס שבו עובד מיכאל בביתו. הכמות, הגודש, הצבעוניות, פרטי הפרטים, האובססיביות של העשייה המתמדת לאורך השנים, כמו באים לחפות על החסר העצום שעליו לא ניתן יהיה לעולם לפצות.

עבור נטע תהליך העבודה על התערוכה הוא חיפוש דרך להגיע אל אביה. היא בוחנת את עצמה אל מול זהותו של אביה: התפיסה שלו את הדת מול תפיסתה שלה כאשה צעירה לא דתייה, הסגנון האמנותי שלה מול הסגנון האמנותי שלו.

קשר חדש הולך ונרקם ביניהם, קשר עדין רקום בחוט של זהב: דיוקנאות המשפחה שלו לצד אלו שלה, פורטרט עצמי שלו בצעירותו לצד אלו שלה, קופות הצדקה שלו שעליהן ציירה את האמירות החברתיות שלה, הציורים שלה עם טיפול ועיטור אורנמנטי שלו.

נטע ומיכאל אלקיים מאפשרים זה לזו וזו לזה לצייר על ציורו של האחר, לשאול דימויים ולטפל בהם, לנכס כל אחד לעצמו משהו משל רעהו. הם יוצרים על הקיר הגדול בגלריה גרפיטי יודאיקה מהדימויים של שניהם יחד. קשר המכחולים, הדימויים והאיקונוגרפיה המשפחתית, יוצר זרימה שהיא מעבר למילים, נרקם בתוך החלל, ובא לגשר על הפער, למלא את פחד החללים באהבת אב ובת.

​