תערוכת יחיד - מוש קאשי

תערוכת יחיד חדשה למוש קאשי בגלריה בקיבוץ בארי. מוש קאשי, מרצה בכיר בבצלאל, חי ויוצר בתל אביב. הציג תערוכות רבות בארץ ובחו"ל וזכה בפרס שרת החינוך לאמנות (2004), פרס עידוד היצירה (1997), פרס האמן הצעיר (1994). עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים חשובים כמוזיאון ישראל, מוזיאון חיפה, מוזיאון תפן ועוד.

התערוכה  הנוכחית חושפת את השפה הייחודית של קאשי בשנים האחרונות, דרך סדרות של עבודות שמוצגות בפעם הראשונה בשלמותן.

המחקר הציורי של מוש קאשי נמשך למעלה משני עשורים ומאופיין בעבודות ציור מדויקות ומוקפדות, בשכבות דקיקות של צבעי שמן המונחות זו על גבי זו . בתערוכה זאת מתחדדת תודעת הטבע והנוף כזיכרון, כערך שאין לו מקום או זמן מסוימים. בגלריה יוצגו עבודות של מרחבים חשופים, ציורי שדות אור וחושך בתנועה מתמדת, אופקים הנמתחים מקצה לקצה ומצוירים על גבול ההפשטה, ולצדם עבודות סבכים בצמצום צבעוני חריף. תפיסת העבודות כ NON PLACES , כמקום שהוא אל-מקום ושום-מקום, והוא גם כל המקומות כולם, מאפשרת בתערוכה זאת מבט על העמדה הציורית של קאשי בשנים האחרונות, המניחה שהמבט התמים על מקום, על נוף, על פראותו וראשוניותו, יהיה טעון תמיד בתת ההכרה ובתודעה של מי שיוצר אותו, וכמובן בהלך הרוח של זה הצופה בו.

הזמן כמו נעצר מלכת, והצופה נשאב לבועה בזמן, למציאות שהיא סוג של זיכרון עמום שטבוע בו פנימה, לעומק מרחבי האינסופי של החלל הציורי. ציוריו של מוש קאשי הם פואטיים ומדיטטיביים, מזמינים להרהור ולחידוד הקשב והמבט. הציורים מהדהדים את ציורי הנשגב הרומנטי של פרידריך, את ציורי שדות הצבע של מארק רותקו, ואת ציורי השמיים והנופים של גרהרד ריכטר. בד בבד עם רומנטיות ונשגבות נופים אלו, ועם היופי השקט והעמוק שלהם, הם מגלמים גם היפוך בבחירת המקום, שאינו יוצא דופן ומעורר השתאות, אלא מייצג, כפי שהיטיבה לתאר זאת שבא סלהוב:

"מרחב נטוש, שולי, זנוח… התגלות של ממשות, שאין לה מקום אחר מלבד הבד המצויר.. אותם זרדים, קוצים או סבך מאבדים את תחושת המציאות הממשית, הנוף, "הם לא צומחים "שם", בעולם הדברים, ומיוצגים "כאן" על גבי הבד. מרחב היווצרותם והתממשותם הוא הציור." (שבא סלהוב, 2012)

המקום של מוש קאשי פונה מהממשי לעבר ההפשטה, ומשיל מעליו כל סממן של זהות, מקומיות, או פוליטיות. בכך הוא מפנה עורף לציור העכשווי ומתאפיין בעשייה ציורית ייחודית, שאינה נוהה אחר אופנות שולטות. הרקע הרחוק, בציורי הנופים, הופך למוקד העניין. השולי והזנוח, כאותם זרדים או קוצים, עובר לקדמת הבמה, ומבוצע בעוצמה ציורית המשווה לדימוי הילת קדושה רוויית פאתוס.  מוש בורא מחדש מציאות קסומה ורבת הוד, קיימת ומתפוגגת בו זמנית, שדממה אינסופית נסוכה עליה.

זיוה ילין

​