תערוכה - אורלי הומל וורד אהרונוביץ

תערוכתן של אורלי הומל וורד אהרונוביץ בגלריה בבארי, נבנתה במיוחד לחלל.

לעיני הצופה שנכנס לחלל הגלריה בבארי נגלה מחזה כאוטי ומצמרר. החלל, נקי מלובן,

עמוס בשולחנות וכסאות חדר אוכל הניצבים בערבוביה. נדמה כאילו האנשים שחיו במקום הזה קמו בבהלה ועזבו והמקום נשאר זמן רב מיותם, קופא על עומדו, מרמז על נוכחות שנעדרת ממנו, על חיים שהיו ואינם. עמוד תמיכה בגובה חמישה מטרים, שתפקידו לתמוך את התקרה, עומד במרכז החלל, סדוק ושבור בחלקו התחתון, וכל נגיעה בו עלולה למוטט את הבניין כולו. בנישה מאחור ניצבת עגלת הגשה, גם היא מפורקת, שבורה, עומדת באורח פלא, חסרה, כמו שרטוט עיוור של אותן עגלות מתכת ששימשו להגשת האוכל בימים אחרים, תזכורת מהעבר.

עלי צמחים גדולים חודרים מבעד לקיר, לבנים ומתים כמו יתר האובייקטים בתערוכה. רוב רובו של הצמח נשאר מעבר לקיר ורק חלקו חדר פנימה. הקיר מהווה מעין חציצה בין החיים עצמם לבין ההתרחשות הכאוטית בגלריה. פה בפנים שוררת הקפאת מוות, הכל נעצר וגם הצומח חדל מצמיחתו הירוקה. בתוך כל הלבן הזה בולטת מאוד בכהותה החיה והריחנית אדמת העציצים שהתפזרה על הרצפה, ועציץ אחד ירוק בפינת החלל, מואר ע"י מנורה.

אורלי הומל במיצב O, Let me forever weep עוסקת בפער שבין נוכחות הגוף ביצירת האמנות לבין חסרונו. חדר האוכל הישן של קיבוץ בארי, בו שוכנת כיום הגלריה, משמש כבסיס רעיוני לסצנה המתוארת במיצב - שולחנות וכיסאות של חדר האוכל מוקפאים בלבן המוצבים בכאוטיות בחלל. כך עולות לדיון שאלות אודות מהות חדר האוכל והפונקציונאליות שלו בחיים השיתופיים, אל מול האיום לביטולו.

נקודת המוצא של עבודה זו הינה עבודת מחול משנות ה-70 מאת הכוריאוגרפית פינה באוש, קפה מילר (Cafe Muller). בעבודה זו, הרקדנים נעים על במה עמוסה בכיסאות ושולחנות ותנועתם מושפעת ומגיבה לאובייקטים. הם נתקלים בהם, גוררים אותם, רוקדים ומפילים אותם. המיצב בגלריה מציע פרשנות אלגורית, אולי גרסא אישית, לעבודת המחול של באוש- כשהרקדנים/שחקנים בולטים בהיעדרם והחלל הופך ממקום אינטימי ואישי למקום היסטורי ושיתופי. המיצב הופך למעשה ליצירה אלגורית, הרומזת על מותו של האידיאל הקולקטיבי ושל הרעיון הקיבוצי. פינה באוש ביצירותיה השונות עסקה בנושא הקהילתי, החברתי, אך יצירה זו היא מעין קינה ואורלי הומל מפרשת אותה ומאמצת אותה לצרכיה, לנושא שמעסיק אותה.

בחדר הוידיאו, הצופה שומע את עבודת המחול- את פסיעות הרקדנים על הבמה, המוזיקה, תנועות הריקוד, הכיסאות הנופלים והדלתות הנטרקות, אך נמנע ממנו לראות את התנועה. נוצרת חוסר בהירות: האם רעש הכיסאות הנופלים מגיע אליו מעבר לקיר או האם אלו רעשים מעולם וירטואלי אחר?  היעדרות ויזואלית זו מאפשרת לצופה לבנות את הסצנה שהתרחשה בחלל הגלריה בדמיונו ולנסות לגשר על הפערים אותם יוצרת האמנית. האופרה הדרמתית של המחול המלווה ברעשי תנועת הרקדנים והרהיטים הנופלים והנגררים חודרת לחלל ונשמעת בכל עת ביקורו של הצופה בגלריה, סאונד שאין הוא יכול להימלט ממנו.

בתוך האנדרלמוסיה הזאת מציגה ורד אהרונוביץ את עבודתה "הערב יוגש מרק עוף".

אלו שלושה פסלים שנוצרו במיוחד עבור התערוכה. פסל ילדה כעוסה, עקשנית ונעלבת שעל ראשה שפוך מרק עוף (מי שפך לה אותו על הראש? מה הסצנה שקדמה לתוצאה הזאת?), ילד עם עיניים עצובות שניצב על דלי ומחזיק מגש כחול, שבורח לו פיפי במכנסיים באמצע חדר האוכל וסבתא שתופרת את נכדתה במקום אינטימי, מחזיקה אותה כמו פייטה על ברכיה, שתיהן רכות ומצולקות.

הסצנות אותן מייצגים הפסלים, כמו גם האביזרים הנלווים לדמויות, מייצגים תמות מרכזיות מהחיים בקהילה. המגש הכחול, כמו גם מרק העוף (התרופה לכל מכאובי הגוף והנפש) וכלי התפירה מפגישים אותנו עם נושאים הקשורים בהסתרה, ביטול זהות אישית, כפייה והקרבה. חדר האוכל הינו מקום המפגש המשמעותי ביותר בו היחיד פוגש בקהילה במלוא עוצמתה, חשוף לביקורת, לשיפוטיות, מטשטש את זהותו הפרטית למען זהות והתאמה למערכת הערכית החיצונית. מקום בו צריך להיות דומים ומתואמים, בו משהו פנימי חייב לקפוא ולהשתתק לנוכח העוצמה של העולם החיצוני.

בחדר האוכל כולם רואים, כולם שומעים, מדברים ושופטים. השונות מוסתרת כמוסה ומסוות, עצורה ומאופקת. שאף אחד לא ידע. שהחולשה לא תיחשף. ברגע אחד, כשלא ניתן להחזיק יותר, הכל משתחרר, "יוצא במכנסיים" תרתי משמע, ואת הרגע הזה מדברים הפסלים בטרגיות המשולבת בקריצת הומור.

התערוכה מאפשרת הצצה לסיפור בו לצופה תפקיד משמעותי בבניית התוכן והמשמעות.  מה היה שם קודם? מה הביא לרגע הנוכחי? כיצד להמשיך מכאן? מי הקורבן? ומה הוקרב? מי פרום ומי תפור? אלו הן חלק מהשאלות אותן הפסלים מעוררים.

אורלי הומל וורד אהרונוביץ אינן "בנות קיבוץ", אך כבנות החברה הישראלית הן מעיזות להעלות שאלות על קודש הקודשים שלנו, חדר האוכל הקיבוצי, ורואות בו מיקרוקוסמוס למצב החברה הקיבוצית, לרעיון השיתופי ולחברה האנושית בכלל, על הכאב, החולי והפרוורטיות שבה והן מפליאות לעשות זאת בתערוכה עשויה למשעי, מרגשת ומומלצת ביותר.

זיוה ילין – אוצרת הגלריה בבארי

​