לנו החירות

אמן הוידיאו בן הגרי מציג בגלריה בבארי את תערוכתו  "לנו החירות", בהשתתפות אמן הצלליות אלברט אלמוזנינו.

הצופים המזדמנים לתערוכה, מופנים לדלת הכניסה המקורית של הצריף מצדו של המבנה. הדלת סגורה וכדי להיכנס יש ללחוץ על הזמזם בכניסה. בפנים החלל מתגלה קובייה, אשליה של תא כלא ובתוכו אסיר. זהו מיצב וידיאו אשר תוכנן במיוחד עבור חלל הגלריה בבארי, על פי מידות הקובייה. התא כולל פרטים מינימאליים: מיטה, שרפרף, מנורה וחלון עם סורגים, המוקרנים על ארבע הדפנות של הקובייה. ההקרנה הופכת את הקירות לשקופים, הצופה יכול לראות לכאורה את ההתרחשות בפנים התא. האסיר במדי פסים ובגווני עור אפורים של איפור כבד, לכוד בתוך חוקיות צבעונית של תמונה בשחור לבן. ההליכה מסביב לתא מובילה לפתח כניסה נוסף – פנים חדר שחור ובו הקרנת וידיאו של מופע צלליות מאת אמן הצלליות הנודע אלברט אלמוזנינו (נולד ב-1923, מתגורר בראשון-לציון). דמות האסיר מופיעה ארבע פעמים על רקע קיר הלבנים המסויד לבן: בצד אחד - אל מול חלון הכלא המסורג הוא משלב ידיו ויוצר צלליות על הקיר, בצד שני- שוכב על מיטת הברזל, מרים ידיו ויוצר תנועות משונות אל מול צלליתן שבקיר, בצד השלישי- זורק אל הרצפה קוביות משחק, קוביות מזל, ובצד הרביעי- בוהה אל מול מנורה המתנדנדת כמטוטלת מצד לצד.

הסרט המוקרן בנוי מצירוף פריימים בודדים, מה שהופך אותו למקוטע ואת הדמות למריונטה לא אנושית. תנועות גופו וידיו של האסיר מזכירות טקס מוזר, ריקוד תמהוני, או ניסיון לתקשר בשפת חירשים-אילמים, שפת גוף שאינה נהירה לצופה.

דמותו של גיבור הסרט, האסיר בשחור-לבן, היא דמות סטריאוטיפית, חסרת יכולת סובייקטיבית לתקשר, בשל המבט החלול, החסר. הגרי שולל מהדמות שלו את החופש בהופכו אותה לאסירה בכלא, חסרת אנושיות ובובתית, תנועותיה מקוטעות, קולה אינו נשמע, מבטה אינו יכול להתבונן, להישיר מבט אל הצופה. עיני האסיר המצוירות פקוחות לרווחה, אך הוא כעיוור.

הסרט במהותו עוסק במגבלות שהאמן מייצר לעצמו, בריחוק מהדמות המציאותית, בחסר ובשלילה. ובכל זאת, גיבור הסרט הוא האמן עצמו, בדמותו ובגופו, מה שמייצר תמונת דיוקן עצמי מעוות, וחושף אמת פנימית פילוסופית על האדם כמשולל חופש ואנושיות, כנתון להחלטותיהם של אחרים, ככבול בחוקי המדיום הדו-מימדי והשחור-לבן.  למרות שאין הדמות מתקשרת עם הצופה, היא מעבירה תחושה של תום וחמלה ומעוררת אמפתיה אצל הצופה.

עולם כלוא של צלליות ידיים, דמיון ויצירתיות הנובעים יש מאין. העיסוק בצלליות מחליף את העיסוק במציאות עצמה. כמו ב"משל המערה" של אפלטון, הכלואים במערה רואים בצללים את המציאות עצמה ולא מכירים בחיים הנמצאים מחוץ לה. העיסוק בצל הדברים, שמהווה בריחה של האסיר מהמציאות המגבילה שהוא נתון בה, היא עיסוק בהשתקפות העולם האמיתי במדיום האומנותי, הכבול לחוקיו.

הסאונד השוטף את העבודה מארבעה רמקולים הניצבים בפינות החלל, מתערבב בקול הזימזום המטריד והמאיים , הנובע מזמזם הכניסה, שלא מאפשר כניסה חופשית וישירה.

ביצירותיו עוסק בן הגרי בכפילויות של פנים וחוץ, בהיפוכים של קדימה ואחורה, בשקיפות מול אטימות ובאשליה מול מציאות, בטשטוש מושג הזמן ובעיוות הדמות והתנועה האנושית, שמאפשר המדיום של מיצב הוידיאו.

קסם המופעים והיכולות שהולכות ונעלמות מהעולם, כמו תיאטרון הצלליות ותמונות השחור-לבן, לוכד את הצופה לעולמו המופלא של האמן.

העבודה "לנו החרות", שעוסקת במגבלות האדם ובשלילת חירותו, מהווה המשך ישיר לתערוכתו האחרונה בגלריה רוזנפלד , שם עסק בהיפוך המטריד של אור וחושך, של החיים והמוות , האובדן למול המשך החיים וקריסת השפה. נדמה שהגרי מנסח שפה אישית משלו שמתחבטת בשאלות הקיומיות שלנו כבני אדם, תוך שהוא מנסה למתוח את גבולות המדיום האומנותי ולחקור אותם.

בן הגרי (30) חי ועובד בתל-אביב, ראש תחום וידיאו במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, השנה הוצגה תערוכתו "אינברט" בגלריה רוזנפלד בתל אביב, זוכה פרס אמן צעיר לשנת 2011 מטעם משרד התרבות והספורט.

צילום: יורם אשהיים, סטודיו יורם אשהיים

אמנית איפור ותלבושות: שרון קדם

הקרנות וידיאו: "דורון הקרנות"                                                                            

עיבוד תמונות: נמרוד גנישר, סטודיו יורם אשהיים

סאונד: אבי אלבז

תודה מיוחדת לדני הגרי                                                                   

זיוה ילין – אוצרת הגלריה בבארי