בוקה ומבולקה - מרב דביש בן משה

מהפריפריה הדרומית למרכז

התערוכה "בוקה ומבולקה" נפתחה ב-27/12/06 בגלריה הלימודית בספיר.

לא ניתן היה להכיר את חלל הגלריה הלימודית בספיר, שהפכה בן לילה מחלל לבן וסטרילי לחלל צפוף ומעיק, המאכלס בתוכו אלפי פריטים ביתיים.  עם כניסתו לגלריה נתקל הצופה בקיר גבה מימדים החוסם את כניסתו ומתווה את הליכתו לאורך מסלול מבוכי מוחשך : קירות המבוך בנויים מרהיטים, שלדי שולחנות, כסאות, מכשירי חשמל, מכונות כביסה, טלוויזיות, ספרים, קלטות, בובות, נעליים, בגדים ושאר חפצים אישיים שנאספו מתושבי שדרות והנגב המערבי, כשהם מוערמים זה על גבי זה בערבוביה מוחלטת.אלו הם אותם החפצים , שבהיותם במקומם הטבעי, בבית, הם נוסכים תחושת ביטחון וסדר בעולמנו. מבוך החפצים שבנתה האמנית מרב דביש בן משה בעזרת  הסטודנטים מקורס אוצרות במכללת ספיר, גורמת לתחושת מחנק , אנדרלמוסיה, מבוכה וחוסר מוצא.

לאורכו של המבוך מוצגות עבודות צילום ווידיאו של סטודנטים ואמני האזור, המשקפות וממחישות את המצב הביטחוני העגום, את פחד הקסאמים, את היומיום המתיש שלא רואים את סופו, למול הנוף הפסטוראלי באזור הנגב המערבי.

הפריטים המשומשים לעייפה אוצרים בתוכם תחושות של  ביתיות, אהבה וחום אנושי וחיי משפחה, אך במצב צבירתם החדש משדרים איום ודחיסות. הקירות  נוטים ליפול עלינו. תחושת המחנק והכאוס כמו מועצמת מאופן הצבתם בחלל של אותם הפריטים,  שבמצבם הקודם שימשו אותנו והעניקו לנו חום והגנה. כעת אבד להם ערכם והם מתנכרים לנו ומובילים אותנו אל תוך מבוך המציאות ואין בידם להראות לנו את הדרך החוצה.

זוהי הפעם השנייה בה האמנית מרב דביש בן משה עובדת עם קהילה ועוסקת במצבים רגשיים וכואבים,  בהם החומר המגונן והביתי מאבד את יכולתו להגן. בעבודתה "למען" (הגלריה בבארי 2005), הציגה מרב שמיכות ביתיות חמות ואינטימיות שנאספו מתושבי האזור,קופלו ללבנים ויצרו חומת מגן פנימית בגלריה.

כותבת האמנית: "הצורך בהגנה, בביצור, הוא צורך אישי הגובר כאן, בתרבות הישראלית המחוברת למקום וכלואה ביחסה המיתי לאדמה ממנה גלו אנשיה בעבר. זוהי חברה שאין לה תחליף אלא במגע קרוב, חם ואינטנסיבי. מושגי ההגנה, הביצור, הדיפון, הבנייה – נגזרים מהשפה הצבאית ומרמזים על מצב של מלחמה."

בעבודתה "שלום ובטחון" {2002} בתערוכה "אובייקט ישראלי-עניין של זמן" [אוצרת: צופיה דקל] שהוצגה בבית האמנים בירושלים ובמוזיאון המדע בחיפה,  יצרה גדר הפרדה העשויה מרשת מגולוונת אשר עברה "טיפול": כל אחת מצלעות המעוינים  נחתכו והודבקו מחדש בניר דבק שקוף. האובייקט  מתפקד כמטפורה לאופני חשיבה ישראליים, כפתרון למראית עין המאפשר להתקדם הלאה...

בעבודות מוקדמות שלה עסקה האמנית בתפירה ובחיבור של חומרים רכים עם קשים. אמנות התפירה היא מיתוס המייצג נשים. הפרדת העולמות בחלוקה בין המינים תחמה את העולם הגברי בגבולות העולם החיצוני, ואת האישה בגבולות סף ביתה הפנימי. האישה הורחקה מן הזירה הציבורית אל הבית. מרב דביש בן משה עוסקת בחומרי הבית, בדיפון ובביצור שלו, ביצירת סדר, בקיפול, באריזה, בהנחה ובבניית הקן המוגן.

בתערוכה זו, "בוקה ומבולקה", הסדר טורפד ואת מקומו תפס אי-הסדר, החורבן של הבית, התוהו ובוהו.  תחושת הביטחון נפגמה.

מרב דביש בן משה בוחרת לעבוד עם הקהילה באזור שדרות והנגב המערבי ולמענה, מתוך הזדהות ורצון "לעשות מעשה", אבסורדי  ככל שיהיה, שיחזק את תחושת העשייה והיחד ולהעלות לסף המודעות הארצית את התחושות אותם חווים אנשי האזור.  תהליך איסוף החומרים מהאוכלוסייה המקומית, העשייה והבנייה המשותפת הופך פה לאירוע , לעבודה קהילתית המאפשרת לכל אחד לבוא להשתתף ולקחת בה חלק. יעידו על כך המשתתפים בפרויקט, להם נתונה תודתנו:

עבודות הוידיאו המוצגות כוללות את "קסאם" - סרט תיעודי של הטלוויזיה  הקנדית, "בית עוטף" - פרויקט עטיפה של בית בשדרות בניילון פצפצים - של מרב סבירסקי , מבחר עבודות של סטודנטים בספיר מפרויקט "דקה דרום", ומשאל רחוב של סטודנטים בספיר על המצב.

עבודות הצילום המוצגות הן של סטודנטים מספיר. תודה מיוחדת לצלם אילן ברודסקי על קיר הצילומים שהציב בתוך המבוך שמשקף את נופי האזור באווירה שבין הפסטוראלי והאידילי למאיים.

בימים אלו עוברת התערוכה מהגלריה הלימודית בספיר, מהפריפריה הדרומית בה היא נולדה, לבית האמנים בתל אביב.

המעבר אינו מובן מאליו. מטרתו להעלות ולהציף מעל פני השטח את התחושות והפחדים של תושבי "סובב עזה", שדרות והנגב המערבי, ולהביא אותם למודעות אנשי המרכז. הפריפריה הדרומית, או כמו שכינה אותה פרופ' זאב צחור, נשיא האקדמיה ספיר, "משולש הקמעות" (משולש ערי הנגב: שדרות, אופקים ונתיבות, שהן תמונת הראי ההפוכה של "משולש ההיי-טק": רעננה, הרצליה ורמת השרון),

הפריפריה הדרומית היום בועטת, תחת משא מטחי הקסאמים היומיומיים והכריזה המאיימת "צבע אדום", היא יוצאת משתיקתה וצועקת את כאבה. שמישהו יקשיב שם, במרכז, שמישהו יזדהה ויושיט לה יד.

האם כשיכנסו תושבי המרכז למבוך ה"בוקה ומבולקה" של מרב דביש בן משה ירגישו בחרדה שממוטטת את ביתו של אדם עליו, ירגישו במבוכה?

על המתח הרגיל השורר במשך שנים בין הפריפריה הדרומית למרכז, מתח המלווה ברגשות קיפוח ובתחושה של הזנחה של הממשל, מתווספת תחושת אוזלת היד למול המצב הביטחוני שלא נראה לו פתרון באופק הקרוב.

הגלריות הפריפריאליות לרוב מביאות תערוכות מהמרכז אל תושבי הפריפריה, מנסות לקצר את המרחק ולקרב את התרבות התל אביבית לאנשי הנגב, שלעיתים אף השפה זרה להם. במקרה הזה מתהפך הגלגל: התערוכה נוצרה ונבנתה בפריפריה, ע"י אנשיה,  והיא נודדת כעת למרכז, לבית האמנים בתל אביב.  זוהי נקודת מפנה ביחסי הכוחות המוכרים לנו של מרכז-פריפריה. מוקד של כח אותנטי מביא את עצמו אל המרכז ובפעולה זו הוא מחייב את המרכז לבחון את אופני ההתבוננות שלו על עצמו ועל הפריפריה.

זיוה ילין, אוצרת התערוכה

 מנחה בקורס אוצרות של ביה"ס לאמנות,חברה ותרבות במכללת ספיר. 

* התערוכה נאצרה והופקה ע"י סטודנטים משנה ג' בקורס אוצרות, בשיתוף האמנית מרב דביש בן משה, בליווי והנחיה של זיוה ילין.

​