מעל ומעבר
התערוכה "מעל ומעבר" היא ניסיון לייצר דיאלוג אומנותי בין קבוצת אמנים לבין חלל הגלריה ובינם לבין עצמם. האמנים נתבקשו ליצור עבודות לחלל הנתון של הגלריה ולהתייחס למרחב כולו ולעבודות שלצידם. במשך שבוע התרחש תהליך של עבודה אינטנסיבית במקום.
"מעל ומעבר" הוא מונח שבא לתרגם את המושג באנגלית שמקורו באמנות המופשטת של שנות ה-50 בארה"ב. הכוונה היא לסוג של ציור גדל מימדים שנדמה שהוא ממשיך מעבר לפריים ומשתלט על כל המרחב.
בעברית מתלווה למושג "מעל ומעבר" קונוטציה שלילית של הפרזה והגזמה, או אופן ביטוי פתטי, משהו שחורג וגולש מעבר לגבולות עצמו, לטוב ולרע.
בתערוכה מתקיימת מעין "השתלטות עוינת" על החלל: העבודות גולשות מגבולות הפריים שלהן, גולשות מהקירות לרצפה ולתקרה ואף פולשות זו לשטחה של זו. חיבורים מעניינים ובלתי צפויים מתרחשים עקב כך.
אורנה אוריין בעבודתה מפסלת בפלסטלינה שבלולים שנצמדים לקירות הגלריה ומזדחלים לרצפה. היא יוצרת מצב היברידי, מכליאה בין הצורה השבלולית לנחיל הדבורים ולזחילת נמלים. השימוש שלה בפלסטלינה, חומר שאינו נחשב אומנותי גבוה אלא חומר נמוך שמשמש ילדים, מתכתב עם תיאורו של סארטר את הבזוי/הרפש "כמצב של הוויה אמורפית ונלוזה, כחומר רירי שאינו מוצק ואינו נוזל, משהו שבין שניהם, חומר שנדבק לאצבעות ומכתים אותן, שאיכותו כמוה כמציצה של עלוקה שאינה מרפה מאחיזתה, ומאפייניו כשל תכונות הנשי: נכנע, נדבק, מתוק, פסיבי ורכושני."
מרגע שגלשו השבלולים מהקיר הם מתפזרים בפינות שונות בגלריה, מטפסים על חוטי החשמל, נצמדים לפינות.
גם עבודותיה של מיכל שמיר נוגעות בבזוי ובדוחה, באסתטי הנושק למכוער, כמו זבוב מת הדבוק על נייר חצי שקוף. היא מדביקה פרחים חנוטים מיובשים שנחשבים ליפים, מעין קישוט (תחביב של ילדות שהיה נפוץ פעם, ליבש פרחים בתוך דפי ספרים), אך למעשה הדפים העדינים והאסתטיים שלה עוסקים במוות, בשבריריות ובהתפוררות של הגוף.
בעבודה נוספת, מאוורר שנקצצו כנפיו מוטל שוכב בפינת הגלריה, מופעל ע"י עין אלקטרונית, מקרטע, חורק ומתייסר בייסורי גסיסה. למרות העיסוק בנושא המוות, העבודות משדרות קלילות, אווריריות והומור דק ואירוני.
אלעד קופלר התביית על חלל המסדרון שנוצר בחיבור שבין שני החללים בגלריה. הוא מפסל בחוט ברזל דק מעין רישום קווי בחלל המתייחס למבנה גיאומטרי אדריכלי של קובייה ולמשחקי מחשב – טטריקס. הפיסול שלו מסמן נפחים בחלל, יוצר נפח ללא נפח ומסתכן בהעלמות. קיום כמו של רוח רפאים, פיסול כמעט שקוף ומרוקן. המבנה הגיאומטרי מרפרר לעבודות המינימליסטיות של סול לויט ולמסורת של דלות החומר הישראלית (חוט ברזל ומסקינגטייפ). הקוביות האווריריות כמו מרחפות בחלל, חסרות משקל, לרגע נצמדות לקיר ובמקום אחר תלויות על חוט השערה או מונחות על הרצפה. הן נדמות לצמח מטפס, לא מדויקות, לא מצייתות לחוקי הגיאומטריה עד הסוף, עקומות ומעוכות, מה שנותן להן חיות.
ורד לוי מתחה כבלים תעשייתיים מקיר לקיר והשחילה וארגה לתוכם חפצים ביתיים. לדבריה היא יוצרת מארג של חיים. החפצים כמו מרחפים, תלויים בתנועה שרירותית, כאילו שיטפון אדיר סחף אותם והם נתלשו ממקומם הטבעי בבית ועתה הם מוטלים באקראי. בעבודותיה הקודמות בנתה ורד לוי רפסודות או גשרים, כולם מצבים של ביניים שיש בהם מן האקראיות והתלישות, מאובדן הבית. מצב של נוודות, של תנועה מתמדת בחיפוש אחר מקום קבע. החפצים ישראליים מאוד: מנגל, בקבוק מי עדן, דלי לשטיפת רצפה, חלקי שולחן עץ, תרמוס. החפצים משדרים מצב של תקיעות, "שום דבר בעצם לא זורם לשום מקום".
ליאב מזרחי מפליא "לצייר" בחוט חשמל עבה את דימוייו: חיות טורפות או נטרפות בנופים אירופאים של יערות מושלגים. שועל מרחרח, ציפור מתה שכובה על גבה, עטלף מנייר וצבי הדור קרניים. עולם רומנטי של ציידים, של טורפים ונטרפים ,כמו מתוך גלויות ורפרודוקציות של ציירים צפוניים. החוט הלבן נטמע בחלל ומצטרף לכבל החשמלי ולחוטי הטלפון והסאונד שצמודים לאורך קירות הגלריה. אסתטיקה נקייה וגימור קפדני מאפיינים את עבודותיו.
זיוה ילין כותבת לאורך קירות הגלריה באותיות שבלונה בהירות, כמו לוחשת סוד. הטקסט פונה לבת שגדלה, מערבב קטעי זיכרונות מהסתכלות בצילומים ישנים, הרהורים וחלומות. לטקסט תפקיד מקשר בתערוכה. הוא עובר דרך כל העבודות, תופר אותן ומתערב בהן. מתחיל נמוך לאורך הפאנל ומטפס למעלה ושוב יורד, מלווה את הכבלים הרצים מקיר לקיר בעבודתה של ורד, יורד ו"צובע" את הצבי של ליאב, נכנס בין רגליו, נמתח בין קוביותיו השקופות של אלעד ועולה גבוה מעל השבלולים של אורנה.
יחסי גומלין מסוג אלו בין העבודות מתרחשים גם במקרה של חוט החשמל של ליאב, שרץ לאורך הטקסט של זיוה ומסמן מילים ויוצר הדגשות, מנכס לעצמו קטעים מהטקסט. השבלולים של אורנה מטפסים ונדבקים במקרים שונים לטקסט ומסתירים חלקים ממנו. נורות הניאון של ורד גולשות מהכבלים ויורדות לחלל, מתפזרות לאורך המסדרון ומאירות את חוטי הברזל של אלעד.
תהליך העבודה המשותף והאינטנסיבי הפגיש שישה אמנים לעבודה משותפת באותו החלל.
החוויה המיוחדת, ששמה לרגע את האגו של האמן היוצר בצד, פינתה מקום לשיתופי פעולה עדינים ומרגשים ולזרימה של עבודה לזו שלידה. התערוכה כולה, למרות האופן בו היא משתלטת על החלל ומתפשטת לכל פינה בגלריה, אוורירית, חוטית וכמעט שקופה.
פוקו כותב על העידן העכשווי שהוא מעל הכל העידן של המרחב. לדבריו אנחנו בעידן של הבו זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת.
בתערוכה המיוחדת הזו יש משהו אחר החורג מעל ומעבר לתהליך היצירה הרגיל שלנו איש איש בסטודיו שלו, חיבור מסוג אחר, עדין וזהיר אך חוצה גבולות, שעובר גם לצופה.
*תודה ליניב שפירא, שפנה אלי ואפשר לי. תודה לנעה שעזרה ברקע. תודה מיוחדת לאלון פירון שעבד כל השבוע עם ורד.
זיוה ילין, אוצרת אורחת בגלריה