צבע עבודה - עתר גבע

במסגרת הפרויקט של גלריית הקיבוץ בתל אביב עם הגלריות הקיבוציות בארץ, לרגל 100 שנים לתנועה הקיבוצית, נבחר הפעם הנושא"אמנות-תעשייה", כשהרעיון הוא יצירת אמנות בהשראה, בזיקה ובסיוע התעשייה הקיבוצית; פעולה לחידוש הקשר בין עבודה לחיי רוח, ניצול הזדמנות לאיחוי הקרע המכאיב שנוצר בשנים האחרונות בין המגזר העסקי לבין הקהילה וחיי התרבות.

אנחנו בגלריה בבארי יצרנו קשר , באופן הכי טבעי, עם המפעל התעשייתי הגדול שנמצא בחצר ביתנו וחוגג בימים אלו 60 שנים להיווסדו, הלוא הוא הדפוס. הזמנו את האמן עתר גבע ליצור מתוך החומרים הזמינים לו הקיימים בשפע בדפוס. חומרי הגלם שמצא האמן עתר גבע ברצפת הייצור במפעל הדפוס בבארי הם עדיין אותם צבע דפוס המכתים בגדים ונייר לבן, ממש כמו ב-1950,כשהוקם המפעל, כמוהם כקפסולה המשמרת זיכרונות וניחוחות מזמנים אחרים.

מפעל הדפוס בבארי הוא רחב ידיים ועוצמתי בכמות המכונות העובדות ללא הרף, הרעש שהן מפיקות, האנשים העובדים לידן, כמויות המשטחים, הניירות, הארגזים, ריח הצבע החריף, פינות הקפה בכל מחלקה, וגלילי הנייר הענקים הניצבים לאורך הקירות. לאחר סיור ראשוני במפעל נשבה עתר גבע בקסמו וחזר לסטודיו שלו עם קופסאות של צבעי דפוס וברק בעיניים, שיכור מכל מה שחווה. את חוויית המפעל ביקש גבע להעביר לתוך הגלריה, באמצעות הגלילים שהעמיד בחלל וצבעי הדפוס על הקירות.

לתוך ההקשר הציבורי התעשייתי, מטמיע  גבע חומרים פרטיים ומשפחתיים משלו, באמצעות הדפסתם על גלילי הנייר הרציף: תכניות אדריכליות שעיצב סבו, שהיה אדריכל במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. גם ה"פרטי" , אדריכלות קיבוצית המעצבת תודעה וארץ, גולש לתחום הציבורי ומתערב בו. בין כל הגלילים הלבנים הניצבים בשורה , נמצא האחד המודפס באותן תכניות אדריכליות, גודש ומציף עד לרצפה.

את גלילי הנייר הכבדים מלגזות נסעו והעבירו הלוך ושוב לצורך התערוכה ממחסן המפעל לפתח הגלריה במאמץ רב, הקירות נצבעו בשפכטל בצבע דפוס כבד לנשימה ומלכלך (זהירות, צבע רטוב!) ובמרכז החלל מוקרן וידיאו דאנס של האמן שחר דור אל תוך בריכת צבע לבן. העבודה צולמה ברצפת היצור של המפעל . שחר דור,  אמן תנועה והופעה, מלמד, מופיע ומשתף פעולה עם אמנים מכל העולם, בחר להישען על ה"מוסיקה" של מכונת הרציף, צליל מתמיד ומונוטוני ,שמעניק נפח ומיכל למרחב המפעל, שאין בו הפסקה, פינה וקצה. במרחב כזה, טוען דור, הרקדן הוא זר, המפגש עם הגוף הוא זר והזרות היא שורש התנועה.

הצילומים התמקדו  בחלל הגבוה של מחסן הנייר, בחללים שבין המכונות, על רצפת הייצור ועל ובין גלילי הנייר, כשהגוף הנשי של הרקדנית מוביל את המצלמה והאלמנט הטכנולוגי-מכני הוא זה שסוגר את המבט וממסגר את הפריים. בחדר ההקרנה מוקרן וידיאו המתעד את עבודת האמן כשהוא צובע עם השפכטל את קירות  הגלריה עם צבע הדפוס. בוידיאו הדגש עובר מהתוצאה לפעולה, לעצם העבודה כערך.

הנכנסים לגלריה נהדפים לאחור מעוצמת הריח המחניק של צבעי הדפוס השורר במקום, האור הקלוש, גלילי הנייר הניצבים בשורה כפי שהם עומדים במפעל, והרעש המונוטוני הבוקע מעבודת הוידיאו המוקרנת לבריכת הצבע שבמרכז החלל.  אין ספק שהאמן הצליח להעביר לצופים את חוויית רצפת הייצור במפעל בצורה מהימנה.

הריח, החומר, הצבע, המשקל והמסה, הוידיאו, הפרטי בתוך הציבורי, העבודה במפעל –  כל אלו באים לידי ביטוי בתערוכה, דרך האיכות המונוטונית הברורה שלהם, ומקיימים דו שיח בין ישן לחדש, בין פיסול לווידיאו לארכיטקטורה.

מקשרת עם המפעל: סמדר חוטר ישי

גרפיקאי המפעל ויועץ לפרויקט: יגאל זורע

תודה מיוחדת  להראל יצחקי, מנהל הדפוס, שנאות לשתף פעולה עם הגלריה ועם בקשות האמן,

תודה לאמן שחר דור על לילה לבן של צילומים בדפוס, ועל העריכה והבימוי. תודה לצלם המוכשר איתמר מנדספלור ולרקדנית הנהדרת: יעל תורג'מן. תודה לחברים של עתר שעזרו בהקמת התערוכה, יבגני ועטר. תודה לאורן תירוש על עריכת הוידיאו.

תודה מיוחדת לגיל חוטר ישי , ולצוות מחסן הנייר בדפוס: צ'רלי, זיו וגיא שאין כמוהם!

זיוה ילין

​