תור הזהב - רעות פרסטר

רעות פרסטר פותחת את תערוכתה החדשה, 'תור הזהב', בגלריה בבארי.

בתערוכה יוצגו עבודות מתערוכתה האחרונה 'בטן' בתל אביב, בגלריה נלי אמן.

התערוכה משלבת שני מרכיבים: עבודות צילום שעברו עיבוד באמצעות אביזרי מתכת מוזהבת וצילומי קהל בגודל טבעי הניצב במעין תור דומם וצופה באותן עבודות עצמן. המרכיב השלישי, בלעדיו לא תתממש היצירה, הוא הקהל הממשי המתבונן בקהל המצולם וביצירות התלויות על קירות הגלריה.

הנושא בו עוסקת רעות פרסטר בתערוכה זו הוא היחסים המורכבים בין קהל הצופים לבין האמנות ובין הקהל לבין האמן.

רעות פרסטר עובדת מזה מספר שנים בסטודיו קטן שנמצא בחדר האחורי של חנות לממכר אביזרי מתכת, אביזרים מוכספים ומוזהבים לצורכי ארנקים, מקרמה ווילונות. החנות שייכת לאביה של רעות, והשימוש בחומרי קישוט אלו מהווה לגביה חזרה לזיכרון ילדות, למשפחה, לחופשים מבית הספר, בהם עסקה בספירה חוזרת ונשנית של אבזמים נוצצים. החומרים עם ציפויי הזהב והכסף, הם חומרים קרים, בעלי ברק חזק, אשר לרוב נובעת מהם תחושה של "זול".

רעות עוסקת בצילום. בתערוכות קודמות צילמה את בני משפחתה. בתערוכה הנוכחית מצולמת דוגמנית עירומה, שעוברת תהליך של פירוק לריבועים קטנים וחיבורם מחדש על גבי מנשאים בצורות שונות. באופן כזה מטפלת האמנית בצילום, מחוררת אותו ותוקעת בו ניטים, והופכת את הגוף הנשי לקישוט.

הקהל מצולם כעומד בתור ומביט ביצירות התלויות על קירות הגלריה. בסוף התור ניצבת האמנית כשהיא מתפשטת, חושפת את 'הבטן הרכה', מראה את עצמה לקהל, אך גם מצלמת אותו מסתכל. האמנית חושפת את הגוף הפגיע וגם את מכלול היחסים "אמן"-"קהל". האמן מראה, חושף – והקהל צופה, פסיבי. לא נוצר ביניהם מגע פיזי אמיתי.

אנו, הקהל הממשי, עוברים תהליך מורכב של מטאגוגניציה, של הסתכלות על עצם מצב ההסתכלות. אנו צופים בקהל המצולם ומבחינים בזוגות, במשועממים מול הסקרנים, בשפת הגוף של ההתבוננות. אנו רואים את זה תוך כדי שאנחנו בעצמנו מתנהלים בגלריה, ומסוגלים לאמוד את הפער שבינם, הקהל המצולם, לבינינו, המסתכלים בהם כבמראה .

האמנית הרוצה להראות ולרצות את הקהל, מביימת מהלך שחושף דווקא את חולשתו.  תנוחת ההכרח של האמנית המתפשטת, כיפוף המרפקים ככנפיים קצוצות, השפלת העיניים, מביאים את תחושת הייאוש שבהכרח של האמנית לחשוף בטן רכה.

מבטו של הקהל נודד כל הזמן מהעבודות עצמן, התלויות לצד הצילומים,

אל התיעוד הצילומי של הקהל האחר ואין באפשרותו לקבוע מהי העבודה 'באמת' מעצם העובדה שצילומי הקהל תלויים ומתפקדים בחלל הגלריה כעבודות בפני עצמן. זה מחזיר אותנו לשאלה המטרידה "מהי אמנות", מה מקום הקהל ומה תפקידו של האמן.

זיוה ילין – אוצרת הגלריה

​