אורית ישי ושחר מרקוס

התערוכה של אורית ישי ושחר מרקוס נולדה והתהוותה לפני כשנה וסוף סוף היא ניצבת תלויה על קירות הגלריה. זוהי תערוכה מיוחדת למקום ולתכניו, לאוכלוסיה של האזור שלנו ולעולם המושגים שלה. היא לא הייתה יכולה להיוולד בשום מקום אחר. רק פה, ב"עוטף עזה", יש לה משמעות עמוקה, כי פה הקהל המקומי חווה את פחד ה"צבע אדום" והריצה המבוהלת בפיק ברכיים לממ"ד הקרוב או ל"אזור המוגן", קרי : מסדרון הבית הצפוף נטול החלונות. תל אביבי מצוי לא יבין זאת, ולא יעמוד על הדקויות שבין ממ"ד למקלט הסטנדרטי. אבל אנחנו כן, ולכן התערוכה הזאת פונה אלינו.

אורית ישי היא מאותם צלמים-חוקרים המאתרים תופעה בנוף או בסביבה, ובאמצעות צילום מנסים לעמוד על טיבה החומרי, החברתי, הפוליטי והנפשי. הם חוזרים לאתר שוב ושוב ומצלמים אותו מכל זווית, לאורך זמן התהוות תהליכי, עד שמתחוורת להם המהות הנעלמת החבויה בו. לעתים נמשך התהליך חודשים ואף שנים.

נפלה בחלקי הזכות לעקוב מקרוב אחר מהלכיה של ישי בשנה האחרונה. התוודענו זו לזו כשבאה אלי לגלריה בבארי והציעה להציג את תערוכת המקלטים שלה, "רשות הציבור". "מקלטים? אצלנו? הרי פה זו ארץ הממ"דים...", הגבתי בסלחנות כלפי הזרה ובבדיחות הדעת, וציירתי לה מפה ושלחתי אותה לראות את הממ"דים בעוטף עזה. ישי לא נרתעה ולקחה על עצמה את המשימה.

 זה כשנה היא עוברת בקיבוצי עוטף עזה הנמצאים בתנופת בניית הממ"דים, (בחולית וסופה, בנירים, ניר עוז, ניר יצחק וכפר עזה) ומצלמת את מהלך הבנייה האינטנסיבי. כל מנהלי הבניין, הפועלים והאחראים בקיבוצים כבר מכירים את הצלמת המסתובבת באתרי הבנייה, דמות שהפכה לכאורה לחלק מן הנוף, אך למעשה מהווה עין חיצונית, זרה, ביקורתית, הבולשת בחצרותינו ומעלה תהיות מהותיות על פרויקט רב-היקף וחסר תקדים זה.

בראשית הצילומים, לאחר ההלם הראשוני, התמקדה ישי ב"מסה המטורפת", לדבריה. היה משהו ממגנט בנִראות של פרויקט אדיר-ממדים זה. המקום השקט והפסטורלי, הקיבוץ על מדשאותיו המוריקות ובתיו הקטנים, פינה את מקומו והפך בִן-ליל לאתר בנייה אחד גדול: אין עוד דשא, דחפורים בכל מקום, פטישי אוויר, המולת בנייה, משאיות בטון ותכולת הבתים נערמת מיותמת בחצר, מתכלה באוויר הפתוח. כאוס מוחלט שריתק אותה.

ואז צצו ועלו השאלות המטרידות בעניין האנרגיות והכסף הרב המושקע בתהליך ההתמגנות האינסופי. האם אכן זו הדרך, ועד מתי נחיה כך במצב של מלחמה ומגננה? האין דרך אחרת לפתור את הסכסוך? בשיחות עם מנהלי העבודה הערבים ועם הפועלים עלתה תמונת מצב אירונית, ואילו השיחות עם חברי הקיבוץ, המנהלים חיי יומיום אדישים בתוככי המצב הכאוטי, הדהימו אותה.

בהמשך, ככל שחדרה לעומק הרגשי של הפרויקט יותר ויותר, התמקדה במספרים שסומנו בצבע על הבתים. כל מבנה מקבל בתכניות הקבלן סימון בדמות מספר אדום גדול על הקיר החיצוני של הבית. המספרים רדפו אותה ועוררו בה שדים רדומים. סיפורים ששמעה בבית מאימה ומסבתה על המלחמה ועל השואה ייצרו סוג של חרדה קיומית, חרדת הישרדות. לרוב המכרים של הוריה ושל סבתה, שהיו ניצולי שואה, היה קעקוע של מספר סימון על היד. סבתה הייתה רגישה למילים "מספר על היד", ובביתה של ישי הן נחשבו ל"מילים נוראות" שהם הס מלהזכיר.

הכאוס ששורה בכול, ערמות החול, המספרים האדומים, החלונות הפעורים, החפצים הנטושים על המדרכות, יוצרים יחדיו תחושה של חרדה קיומית בלתי מוסברת בתוך היישוב הפסטורלי השקט והרוגע.

את הממ''דים, חדרי ביטחון מרובעים מבטון מזוין, כינתה ישי מרגע שראתה אותם בשם "קוביות". הקוביות שהלכו ונבנו והתוספו לכל דירה, העלו אצלה שאלות נוספות. בתערוכתה הקודמת, "רשות הציבור", עסקה בנושא המקלטים הציבוריים. אותם מקלטים שאליהם רצנו כולנו בשעת אזעקה, התאספנו בהם למגדול ועד קטן ומצאנו בתוכם מחסה ומפלט ועידוד נפשי קבוצתי. כעת איבד המקלט מיעילותו, מקוצר הזמן להגיע אליו, ונדרש חדר ממוגן הצמוד לכל דירה. המיגון הופרט. דווקא בקיבוץ, מעוז החברתיות, היחד והשיתוף, נגזר על האדם – ברגעים של פחד ואימה – להיוותר עם עצמו ועם משפחתו הגרעינית, ללא תמיכת הקהילה. גם הפחד הפך להיות פרטי.

הקוביות הנוספות לדירות משנות מבלי משים את פני המרחב הציבורי, אחד ממאפייניו המובהקים של הקיבוץ. הן נוגסות במדשאה הרחבה המשותפת, המכונה "הדשא הגדול" ובמרווחים שבין הבתים, ומייצרות צפיפות. לכל בית נוסף שטח פרטי על חשבון המשבצת הציבורית. זאת ועוד, הקוביות זרות לנוף הקיבוצי. הן נטולות אופי, אחידות בצורתן, חסרות ייחוד; הן אינן משתלבות עם הבתים ואף אינן נטמעות בנוף הבנייה הקיבוצי. לעתים הן בולטות משיפוע הגג או עומדות "תקועות" בכניסה. גגון הפח המחורר שהוסף להן ("מצחייה") על מנת לעדנן, נראה אחיד, מאולץ וכמו אינו שייך.

לאור כל זאת ניתן היה לצפות למצוא בתצלומיה של ישי את עקבות ההרס של הדחפורים ואת ערמות חומרי הבניין המפוזרות בשטח, אך הצופה יופתע לגלות תצלומים אחרים, המתאפיינים בניקיון וברמה אסתטית גבוהה. דווקא הכאוס מוסווה בהם, ויש לחפשו. קיימת הטעיה, ויש להתחקות אחר הבעיה מעבר לפסטורליה של התמונה. הצופה ניצב אל מול מראה נוף אידילי שיש בו הפרעה כלשהי – הן נפשית והן פיזית, כלומר הפרעה חומרית בשטח: בטון, ברזל, ערמות עפר.

לצללים ולתאורה שמור תפקיד מהותי בתצלומים. המאיים, המרוקן, המסומן, המוסתר, הפעור, המוצלל, העזוב, הבנאלי, האפלולי, המכמיר, הנאיבי והממוספר – כולם חיים בצוותא בתצלומיה של ישי, תחת מעטה עדין של סדר ושל הרמוניה, פרי עינה של צלמת מנוסה.

לאחר חודשים רבים של נסיעות, ימים רבים של צילומים בשטח ושיחות עם אנשי המקום, ושעות רבות של מיון ובחירה מבין מאות תצלומים, הזדקקה התערוכה. היא פורשת בפני הצופה 25 תצלומים, תמצית של עבודת מחקר מרתקת ומתמשכת. זוהי עבודה חשובה, מרגשת בהיקפה, מסקרנת, המעלה שאלות הנותרות תלויות בחלל ללא מענה.

שחר מרקוס מציג שתי עבודות וידיאו שמחזקות את השאלות שמעלה ישי בתערוכתה: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"- קטע של 4 ד' בו נראה האמן במדי גנרל בעל דרגות רמות , שאוכל בכל פה את המדליות שלו, העשויות מעוגיות, כשהוא מדקלם את הפסוקים מספר יחזקאל. בקטע השני "הבונקר", הוא מנסה להתגונן מאחורי קיר מגן שבנה לעצמו מכיכרות לחם, כשראשו חבוש בקסדה עשויה מלחם ומכל עבר ניתכות עליו יריות  מכדורי לחמניות. שחר מרקוס מביא את מצב ההתמגנות עד לכדי אבסורד.  במקום לאכול את לחמנו ולחיות בשלום, אנו נאלצים להתגונן בעזרתו.

התערוכה של שני היוצרים מעלה שאלות בלתי פתורות לחלל הגלריה וטוענת לחוסר שפיות, לאבסורד ולחרדה קיומית שאנו נאלצים לחיות עימה.

זיוה ילין

אוצרת הגלריה בבארי

​