חפץ חיים - נעה רז מלמד

הגלריה בבארי מארחת את נעה רז-מלמד בתערוכתה חפץ – חיים.

הקשר שבין האובייקט-החפץ הדומם, לבין האדם הנושא אותו ושומר עליו לעיתים לאורך שנים רבות , הוא נושא למאסות רבות. אנו נוטים להקיף את עצמנו בחפצים רבים, חלקם הופכים עם השנים לבעלי ערך אמוציונאלי וסמלי ואנו מתקשים להיפרד מהם. אנו מטעינים אותם בזיכרונות שלנו, באמונות ובסיפורי העבר שלנו.

עבודתה של נעה רז-מלמד מתאפיינת לרוב בעיסוק במקבץ אלמנטים ובקשרים הנוצרים ביניהם. עבודותיה מקיימות זיקה לאוספים מוזיאליים, לחדרי פלאות, לקטלוגים, מגדירים ולאנציקלופדיות. אף שגדלה והתחנכה בקולקטיב הקיבוצי, בחינוך המשותף, היא מוצאת עצמה נמשכת לעסוק בפרטים הקטנים יותר מאשר בסיפור הגדול המאחד. הפרטים האינדיבידואליים, שעומדים לעצמם, הם העיקר מבחינתה. בתערוכות קודמות פיתחה שפה ייחודית של תצוגה במדפים ובויטרינות. המדפים שירתו אותה כחלל שיוצר טריטוריה מובחנת ובונה סביבה לפרטים הקטנים שהיא אוספת ומייצרת, מקום להניח זה לצד זה את האובייקטים.

בתערוכתה "חפץ-חיים" בגלריה בבארי החליטה נעה רז מלמד להתבונן בחפצים אישיים שאנשים נושאים איתם שנים רבות ולנסות להעמיק בקשר המיוחד שבין האדם לחפץ אותו הוא שומר בקרבתו. הרעיון התעורר בעקבות מלחמת צוק איתן, בה היא נחשפה באמצעות שידורי הטלוויזיה לתושבי עוטף עזה הנאלצים לעזוב או לחיות בתחושת אי ודאות קיומית, ולתושבי עזה שבתיהם נהרסו כליל. מאליה עלתה השאלה, אם הייתה נקלעת למצב דומה, איזה חפץ הייתה לוקחת איתה? באותה תקופה עברה לגור עם משפחתה בסירה, מה שאילץ גם אותה להיפרד מחפצים רבים שהיו ברשותה שנים רבות.

לשמחתה נעתרו מספר רב של חברי קיבוץ בארי להזמין אותה לבתיהם ולשתף אותה בסיפורי החפצים היקרים להם. רבים מהסיפורים היו קשורים בזיכרון אדם יקר שמת, בזיכרונות ילדות מארץ אחרת (הגירה), במתנות ומזכרות ממסעות, ובחפצים המייצגים שינוי (אלבומי תמונות ומזכרות אישיים מתקופות עבר). אנשים שנאלצו להשאיר מאחור משפחה, בית, אורח חיים ומקום מוכר ולבוא להתיישב פה, לקחו איתם חפץ מוכר שעוזר להפיג את הגעגוע, לקרב את הרחוק. געגוע לאדם חסר או לבית זהו אחד הרגשות הקשים להתמודדות, שאיננו שמים אליו מספיק לב בעולמנו הפוסט מודרני.

נעה יצאה למסעות משלה בעקבות החפצים הנבחרים ברישום, בפיסול, בצילום, באנימציה  ובוידיאו. לעיתים היא יצרה מעין רוח רפאים של החפץ, צללית שמהדהדת אותו יותר מאשר מביאה את הדבר עצמו ומנכיחה יותר מכל את עצמת הזיכרון שאנו נאחזים בו, הסיפור שמאחורי החפץ, הרוחות שאנו מקיפים את עצמנו בהן, שהן הרבה מעבר לנראות או לחומר הקונקרטי שממנו עשוי החפץ היושב על המדף. כל חפץ לקח אותה לעולם אחר, גם מבחינה חומרית וגם תכנית. היא חשבה שייווצר מכנה משותף בין החפצים והסיפורים של אנשים שחיים בקהילה אחת זה לצד זה, בקיבוץ שיתופי, והופתעה לגלות שהסיפורים והחפצים הם מאוד אישיים וייחודיים לכל אדם, ולא ניתן לבנות מהם פרופיל קיבוצי. היא שמחה על גילויי הפרטיות והאינדיבידואליות הזו בתוך תוכו של היחד הקיבוצי.

בוידיאו שיצרה עם ביתה אליה מתועדים הביקורים בבתי החברים, הסיפורים שסופרו. החפצים המקוריים ניצבים בתוך ויטרינה בגלריה, כעדות מוזיאלית, לצידם טקסט קצר שנכתב על החפץ בידי בעליו, על הקיר תלויים רישומים בעט פיילוט, פרי התרשמות ראשונית מהחפצים, ובנוסף עבודות בדו ובתלת מימד ואנימציה. כל חפץ קיבל תשומת לב מיוחדת, כל סיפור קיבל אוזן קשבת. כולם נאספו והפכו לאינוונטר אנושי מרגש שבונה את התערוכה.

​

זיוה ילין