ישראל רבינוביץ

ישראל רבינוביץ הוא אמן שהפך ברבות השנים לחבר קרוב, כזה שתמיד יימצא לך כשתצטרך אותו, שותף אמיתי לאוצרי ואמני הפריפריה הדרומית, אישיות משפיעה ושופעת לסטודנטים הצעירים במכללת קיי.

בתחילה הכרתי את עבודות חרצני הזיתים והתפעמתי מהן, שהפכו עם השנים לציורים גדולי ממדים. המון חרצנים זה לצד זה, מצוירים ביד בקפדנות ובצפיפות. והיו גם התמרים והספירלות, ובהמשך גיליתי, באותה קומפוזיציה עצמה של הזיתים, את פרוסות עצי הזית- שהיינו נוהגים כנערים לצרוב עליהן סמלים, או להפכם לשלטים. ואחר כך הגיעו הטוריות וכלי העבודה המוצבים כפסלים ועליהם מטפסים גמלי עץ הזית וכתובות האש השרופות ששבו אותי כליל, עם הברוש והסולם ושרידי אבני ריחיים וסלעים ירושלמיים.

לא אוכל להקיף כאן את כל טווח יצירתו הענפה של ישראל רבינוביץ, אך אוכל להתחבר למקום הרגשי שבו הן תופסות אותי כבת הארץ הזאת, שהוא גם מקום גופני וחווייתי ועוסק בזיכרון ובתרבות הקולקטיבית שלנו. ישראל ביצירתו מצליח ללכוד את מרכיבי הזהות שלנו, לפרוט על הנימים הדקים והסתורים שלה, הלא כל כך נוחים וחד משמעיים שלה, אלו שנופלים על קו התפר בינינו לבין האחר הפלסטיני (זיתים? תמרים?טוריות? אבני ריחיים?צברים? מה שלהם ומה שלנו?) הוא מסמן קו גבול ומדלג הלוך ושוב בין העבר להווה, נוגע בכתבים עתיקים ויחד עם זה בשירי ילדות ישראליים ובסיסמאות אש מימי נעורינו בקיבוץ או בנוער העובד.

בשנה האחרונה ראיתי הרבה אקוורלים שישראל מצייר, "ציור אחד ליום" ומפיץ בפייסבוק, ושוב מופיע שם הדימוי של חרצני הזיתים שנראה לעיתים כרקע, כטקסטורה יפה, אבל עבורי זוהי תמצית יצירתו של ישראל רבינוביץ. ואני מריחה את ריח הזיתים ומדמיינת את טעמם המריר מעט, המשובח, ונזכרת איך כילדים בני עשר לקחו אותנו לחורשת הזיתים שליד הקיבוץ לעשות מסיק זיתים. אספנו אותם בדליים. המון דליים עמדו זה ליד זה, ולאחר מכן העברנו אותם למיכלים גדולים להשריה במלח...

מי שלא מסק אף פעם זיתים, ולא השרה והכין ואז טעם ושם בסלט או לצד הטחינה, לא יבין מה מוצא ישראל רבינוביץ בזיתים ומדוע הם בעיני תמצית יצירתו, בפשטות, בצפיפות, בניחוח המקומי ובהקשרי העבר, בענווה ובצניעות (בסך הכל חרצני זיתים...) ממש כמו האמן עצמו.

זיוה ילין

​