תערוכת מחווה לבארי בת ה-70
הגלריה בבארי, לפני הכל, היא גלריה מקומית שקהל מבקריה הם בעיקר חברי הקיבוץ, גלריה קהילתית שחבה את זכות קיומה למקום. במלאת 70 שנים לקיבוץ בארי, שקם על אדמות הנגב המערבי במבצע העלייה לקרקע של 11 הנקודות, ובמלאת 30 שנים להקמתה של הגלריה, אנו פותחות תערוכה שהיא כולה פרי יצירתם של אנשי הקיבוץ ובניו, תערוכת מחווה למקום, לשבעים שנים של התפתחות, גדילה והשתרשות בקרקע.
הקשר של היחידים אל המקום ואל הקבוצה כולה בא לידי ביטוי ביצירות. קראנו לתערוכה "גאוות יחידה" מתוך הסתכלות בעבודות, שמרובים בהן תיאורי הנוף הפסטורלי שעוטף את הקיבוץ, שדות, עצים וחורשות, וכן מבני ציבור, מדרכות ופינות קסומות בשטח הישוב, צמחייה ובעלי חיים ודמויות אנשים מההווי המקומי. נדמה שקיים צורך אצל היוצרים לתאר ואף לפאר את המקום, שהוא כולו "שלנו". גאוות יחידה היא הגאווה להיות חלק מהיישוב הפורח והמשגשג הזה, המהול בזיכרונות העבר, ובקריצה הומוריסטית לעיתים אל ההווה העכשווי.
בתיאוריית הזהות החברתית נקרא המושג "גאוות יחידה" ייחודיות חיובית. היחידים המשתייכים לקבוצה שואפים במהותם להשיג את אותה ייחודיות חיובית, ולשמר זהות חברתית חיובית. במחקרים סוציולוגיים אלו נמצא שהאדם יפעל למקסם את ייחודיותה של הקבוצה אליה הוא משתייך מול קבוצת האחר, אפילו במחיר העדפותיו ורצונותיו הפרטיים. גאוות יחידה היא מצב בו חברי הקבוצה תופסים את עצמם כמיוחדים ובעלי ערך מוסף משותף בולט. ההשתייכות לקבוצה מייצרת לחבריה חוויית שליטה והשפעה על הסביבה, העצמה שמהווה חלק משמעותי מזהותם. גאוות השייכות נוצרת כאשר אנשים מזדהים עם ערכי הקבוצה ומטרותיה, כאשר הקבוצה חווה הצלחה וכאשר היחידים חשים שותפות ביצירת ההצלחה, מרגישים משפיעים ומשמעותיים. אנשים גאים בחברה שהיא בעלת ערך חברתי ומוסרי, כשהם שותפים במשהו שהוא "גדול מהם". חברה שמטפחת את האתוס הארגוני שלה, שמספרת סיפורים מעוררי השראה, היסטוריים והרואיים, ושמציבה דמויות מובילות בראשה, תיטיב ליצור גאוות יחידה, שהיא גם המנוע שמביא לשיפור ביצועים אצל היחידים בה, והיא נבנית לאורך זמן ובאופן הדרגתי.
בתערוכה משתתפים 29 אמנים ויוצרים במדיומים שונים, בציור ורישום, צילום ופיסול, קרמיקה ומוזאיקה. שלוה חיות יוצרת שנים רבות באקוורל ואקריליק ומושפעת מנופי בארי. ציוריה מוארים וצבעוניים, מלאי רוך ושמחה.
יוחנן דרוקר מצייר שנים רבות את נופי בארי, את חורשות האיקליפטוסים ושדות הכלניות, הברושים והקוצים. ציוריו מוכרים לנו עם הצבעוניות העזה, בין ההפשטה לתיאור הריאליסטי, ציורים האהובים על הקהל המקומי.
גנאדי סקוסירב צייר במיוחד לתערוכה את מגדל המים הניצב במרכז הקיבוץ כמגדלור המפיץ את אורו, כסמל לחוסנו של המקום, אך הוסיף לו פנים, המשקיפות באירוניה על התנהלות החיים במקום.
חיים חוטר ישי, מוותיקי הישוב, שהיה בנאי במקצועו ונתן יד לבניית מבנים רבים בבארי, מצייר את מבני הציבור : את בית השיח ואת גן המשחקים שליד הצריפים השבדיים עם פריחת עצי כליל החורש. איילת הגי ציירה את העץ הזקן הניצב ערום באמצע השדה שמול בית הקברות, עץ שהפך לסמל ונקודת ציון מוכרת לכל תושבי המקום.
חמוטל הרגיל מציירת את מרחבי הנגב, הסביבה המקיפה את בארי. ציוריה על גבול המופשט, משדרים תחושת מרחב ושלווה.
תרי קיפניס התחיל לצייר רק השנה, אך הוא מפליא בציוריו לתאר את הנוף המקומי, את השדות והעצים, בציור ריאליסטי מדויק ומרגש.
נעמה חדד ז"ל ציירה גם היא את נופי בארי בציוריה מלאי האטמוספרה בסגנון שעל גבול המופשט הלירי. רובנו לא ידענו שנעמה ציירה וזוהי חשיפה ראשונה ליצירה שהשאירה אחריה. יורם בר סיני הוא אדריכל במקצועו ואינו עוסק בציור, אך מצאנו בביתו ציור שמן נפלא שצייר בצעירותו בחופשה מהצבא, ציור המתאר את אזור מגורי הצעירים במבט מחלון חדרו. אביבית ג'ון מציגה מספר רישומי עיפרון עדינים ומרגשים המתארים במספר קווים את שדרות העצים, גדר הקיבוץ והשדות.
אלונה דן (סקוסירב) מציירת ציורי אקוורל קטנים ואינטימיים של בארי, בסגנון הייחודי לה, שמתכתב עם איור.
אודי פלד הוא בן בארי שעזב לפני שנים רבות וחי כיום בארה"ב. מדי שנה מגיע אודי לביקור בבארי ולאורך כל השנים מצייר את נופי ילדותו ואת חבריו פה. ציוריו אהובים על הקהל המקומי, מתארים ביד קלה ובדיוק רב את בארי, סביבתה ואנשיה.
גבי קווה-צ'ריקובר גם היא עזבה את בארי וחיה כיום בשבדיה, אך אין חבר בבארי שלא מכיר את ציוריה, הפזורים בבתים רבים בבארי, ומתארים את השדות ונופי המקום. גבי מציגה בתערוכה רישומים בהם מופיעות חברותיה הטובות, ורישומי נוף מקומי עם ציטוט משיריו של ישראל נטע, בן בארי, ששיריו שזורים בנופי המקום, בהוויה המקומית ובחיבור אל הטבע.
מיכל כהן, שיוצרת לרוב בתחומי התכשיטנות, חרוזים, אימייל וויטראז', בחומרים רבים ומגוונים, מביעה ביצירתה את הכמיהה לשלום באזורנו, באמצעות מגזרות של יונים צבעוניות. הרן כסלו, בן בארי, אמן צעיר ומבטיח, סיים השנה לימודיו בשנקר בהצטיינות. הרן מצייר את נופי האזור בצבעוניות עזה, בחומריות דשנה ובסגנון ייחודי לו שהוא על גבול ההפשטה.
זיוה ילין, בת המקום, מציירת שנים רבות את נופי ילדותה. בתערוכה מוצג ציור אדום רחב ידיים המתאר את המדרכה בשכונת הצעירים בשורה שמאחורי המזכירות, ומושתל שם דימוי שלה כילדה צעירה עם אביה.
רות קלמר עובדיה, בת בארי שאינה חיה במקום, מציגה ציור של הוריה, ממקימי הקיבוץ, ביום חתונתם. זוהי מחווה להורינו הותיקים, שהקימו את המקום.
שוש פלד-כרסנתי מפסלת בעץ, חמר ואבן שנים רבות. מוצג פסל דיוקנו של מנדוש ז"ל, חבר הקיבוץ, ופסל נוסף של מגדל המים והמטפס שמכסה אותו, זיכרון משנים עברו.
אלי כרסנתי מפסל גם הוא באבן, והביא לתערוכה פסלי חתולים, מנוף המקום.
אתי מורדו מפסלת שנים רבות בעצים שרובם מחצר הקיבוץ. פסל אחד מעץ זית עתיק , והשני מתאר את יונק הדבש במעופו, לאלו הוסיפה גם עבודת קש. הקשר של אתי למקום יוצא מהחומר והטבע שהיא כה מתחברת אליהם.
דונדי שוורץ, צלם ותיק שמצלם רבות את נופי האזור ואנשיו, מציג סדרה יפהפייה של מונטאז'ים שמרכזם צריפי העץ הישנים שעדיין נותרו מימיו הראשונים של הקיבוץ.
ניבה שגב החלה לצלם לפני מספר שנים. במצלמתה היא לוכדת רגעים של יופי ושלווה בתוך הטבע הסובב אותנו, רגעים שאם לא נעצור ונתעד אותם אולי לא יכנסו לתודעתנו.
עופר גתי הוא המתעד האולטימטיבי של כל אירועי הקיבוץ, והאחראי למבצע חסר התקדים של העברת כל צילומי הארכיון של בארי למדיה דיגיטלית. בצילומים אלו הוא תופס רגעים נדירים של יופי ברחבי הקיבוץ, כמו הפחון הישן שליד החשמלייה, המוקף כולו בפריחה חורפית.
סופי ברזון-מקאי מציגה שני צילומי שחור-לבן פיוטיים ומרגשים של החמורים המסתובבים בפאתי הקיבוץ, בתוך שדה של חרציות ושמש אביבית.
מור סיימונס עובדת בענף הנוי והמצלמה מתלווה אליה. מביאה את נופי המקום, את מרחבי השדות וילדיה המתהלכים בהם. התענגות על חיק הטבע ואווירת החופש והמרחב הפתוח.
זהר לב, יוצרת שנים רבות בקרמיקה, מציגה כלים המצוירים ברישום הצריפים הישנים, כמו זה שהסטודיו שלה שוכן בו. באמצעות הכלים השימושיים היא מעבירה מסר מקומי מהווי החיים בבארי.
גם נמרוד בריל מציג יצירה בקרמיקה מעשה ידיו, פסל בית הביטחון בנחאביר, כעציץ.
חסידה בוכסויילר, לאחר שנים רבות שעבדה כגננת וחינכה דורות של ילדי בארי, מתפנה בשנים האחרונות לעסוק להנאתה בעבודות יד רבות, בקרמיקה, ויטראז' ומוזאיקה. מציגה שתי עבודות מוזאיקה שבהן מתוארים נופי הקיבוץ, מגדל המים, והמדרכה עם רוכבי האופנים.
דותן נווה, בן בארי, צעיר המציגים בתערוכה, מציג אנימציית וידיאו משעשעת בה מככבים צעירי בארי, ובכך מוסיף לתערוכה מהווי הבנים במקום.
מרגש לראות כמה יוצרים חיים בינינו ומבטאים את הקשר שלהם למקום באמצעות עבודותיהם.
הקטלוג מוקדש באהבה לחברי בארי, ולקיבוץ הוותיק בנגב, שחוגג 70 שנים לקיומו.
זיוה ילין