חיים גל און ואוסקר אבוש

בגלריה בבארי מוצגות החודש תערוכותיהם של חיים גל און – "אביב 2008" ואוסקר אבוש –

" דרך חברון מתחת לגשר, 2006".

חיים גל און, בוגר המדרשה לאמנות מסוף שנות ה-80, מצייר בצבעי שמן על בד, בטכניקת ציור קלאסית ריאליסטית. הוא מסתגר בסטודיו שלו בתחילת האלף השלישי, ומצייר במכחולו באובססיביות כל פרט ופרט שנגלה לו דרך מסכי האינטרנט. עד שהונח המכחול על הבד כבר התחלפו להם כל הבאנרים: עוד תאונה, עוד פלישה, מזג האוויר השתנה... אך הוא מתעקש להפוך את הרגעי למצבה היסטורית.

לחנוט, לצרוב את החולף על הבד מולו, שמשמש גם אכסניה לדמותו.  במין טריק של קוסם/צייר הוא נדחף אל העולם הרגעי שצייר ומתקבע לעד בדמות של שבוי או חייל, מלך או ליצן, בעצם תמיד ליצן...

הצופה הנכנס לחלל הגלריה מותקף מכל עבר בתמונותיו הגדושות בפרטים מצוירים בקפדנות ריאליסטית שלא מתקופתנו. מבלי שתרצה אתה מתחיל לקרוא את הכותרות:  אתר חדשות הארץ online, וואללה, פרסומות שקופצות, פוליטיקה, טבע ומדע... בתוך שלל האינפורמציה שאנו טובעים בה יום יום, מזהה הצופה את דמות האמן המגיחה מלפני המסך בתחפושות שונות: פה הוא מילואימניק במדים חמוש במכחולים, ושם הוא שבוי שעיניו מכוסות בפלנלית,כאן מגיח מלמטה פורטרט דמוי סלאח שבתי מזוקן בשחור לבן, הנה קדוש עם נר לראשו, מלך עטוי גלימת דגל ישראל, ואן גוך חבוש האוזן, ארלקינו מחלל ועוד... הדיוקנים העצמיים של חיים גל און המשתרבבים ונדחפים בקדמת מסכי המחשב המצוירים שלו, כמו popup- כאותן פרסומות הקופצות לחזית הדף – מעוררים תחושות של אי נוחות וסטייה, יש בהם נטייה לחושפנות  פרוורטית שלועגת למתבונן והם מעלים שאלות על מקומו של האמן ושל הצופה המביט בו. גל און מעמיד את דמותו הפגיעה והחשופה, העירומה, אל מול העולם – עולם המחשב, עולם המדע, הפוליטיקה, המלחמות... מבטל את עצמו (באמצעות אפשרות ההסרה, סימן ה-איקס),   צוחק על עצמו ושואל את שאלת השאלות, מה יכול האמן לעשות חוץ מלצייר? כיצד הוא יכול לשנות את העולם?

מעבר לסיבוב תלויים שני ציורים חדשים יותר שצוירו לאחרונה, שונים מכל היתר. בציורים אלו הרקע הגדוש במסכי המחשב נעלם ובמקומו משתרע שדה של צבע אחיד לבן או חום אדמה, דשן וחושני בהנחת מכחול חופשית. דיוקנו של האמן שוכב פרקדן לכל אורך הציור בתחתיתו בעירום, ולמעלה הכותרת : "אבא אדמה", או "אבא באדמה". רגוע ושקט, ללא  מסך מחשב מרצד ברקע, ללא תחפושת ומסכה הוא שוכב. פורטרט האמן נטו, כמו אומר : עייפתי להתחבא, הנה אני מולכם כפי שאני... שני הציורים החדשים סוגרים את הסדרה של ציורי מסכי המחשב ופותחים פתח לסדרה חדשה שתבוא. אולי אליה התכוון האמן כשנתן לתערוכה את השם : "אביב 2008".

לעומתו אוסקר אבוש, בוגר לימודי צילום במכללת הדסה בירושלים, חמוש במצלמתו, מתעד מהצד רגע אחד משעות רבות של המתנה ארוכה של חבורת פועלים פלסטינים היושבים על אם הדרך מדי בוקר בבוקרו וממתינים להיאסף לאתרי עבודה. עבודתם לא מובטחת ועתידם אינו ברור. אין האמן מתערב או נדחף לצילום. הוא נמצא מאחורי המצלמה, רואה ואינו נראה, עד למתרחש בעולם סביבו.

המצלמה סטטית, ניצבת מעבר לרחוב, מעבר לכביש הסואן שמכוניות עוברות בו הלוך ושוב ומסתירות מדי פעם את החבורה של הפועלים היושבים מנגד. עוברות דקות ארוכות והמצב אינו משתנה. ציפייה דרוכה. מחכים. אחד הפועלים מתופף בעצבנות באצבעותיו, אחר מנדנד את רגליו התלויות באוויר. הצופים מחכים גם הם ולא ברור למה, עד שפתאום נעצרת ניידת משטרה ומתרחשת תכונה בתוכה שאין באפשרותנו לראות. כעבור מספר רגעים מישהו סוגר את הדלת והיא נוסעת. לאחר שנסעה אנו רואים שנעלמו יחד איתה כל האנשים שישבו וחיכו על הגדר. .   .

אוסקר אבוש בסך הכל מתעד עבורנו את חיי היומיום, אך הוא בוחר את נקודת המבט, את  האובייקט להביט בו, את המראה שמשקפת לנו את עצמנו. הוא נוכח בעבודה גם בלי שדיוקנו מונצח בתוך הסרט.  

זיוה ילין – אוצרת הגלריה

​