בחזרה על מחזה החזיונות

ניר עברון ועומר קריגר מציגים בגלריה בבארי את "בחזרה על מחזה החזיונות" .

התערוכה מוצגת כחלק מהפרויקט הרחב "במדבר דברים", יוזמה חדשה לתצוגה בו זמנית של תשע תערוכות אמנות בחללים שונים ברחבי הנגב בחודשים פברואר- מרץ 2014. התערוכות מתמקדות בנושא המדבר וחוקרות אותו כמרחב גיאוגרפי, פוליטי ורוחני בתרבות העכשווית, מציגות כיווני חשיבה ותפיסות עולם שונות סביב הנושא במגוון אמצעים אמנותיים.

 "בחזרה על מחזה החזיונות" הן מלות הפתיחה של שיר שכתב המשורר אנדד אלדן (נ. 1924), חבר קיבוץ בארי. אלדן, "משורר הקיבוץ", שכתב מלים לטקסים וחגים קיבוציים, הוא גם משורר לירי שפרסם ספרים רבים, בעל סגנון מצלולי מיוחד הנשען על עברית עשירה, מוסיקלית וקדומה. בסרט מתועדת קבוצת חברי קיבוץ שקוראים את השיר במרתף בית העם, בשילוב עם צילומי חוץ המציגים מרחבי התאספות ציבורית ובמות של ביטוי קולקטיבי, וממקמים את הקיבוץ כמעשה חברתי בעל פוטנציאל רדיקלי בסביבה הגיאוגרפית, פוליטית ואקולוגית שבה הוא נמצא, על הגבול, בסמוך למטרופולין הנצור של עזה.

הסרט מבטא סדרה של קונפליקטים בלתי פתורים בחיי הקיבוץ: הדרישה, הצורך והערך של העבודה אל מול הדחף של היחיד לפתח את יצירתו שמתפרשת כבטלה, מקום האמן והמשורר בקיבוץ בתפיסה של בני הקהילה, יצירת האמנות האישית מול היצירה הקיבוצית, הפרט אל מול הקבוצה. כמו בטרגדיות היווניות, החברה באה לידי ביטוי במקהלה הדוברת שמדקלמת פה אחד את שירו של המשורר, אך גם בתוך המקהלה נשמעים קולות הבודדים שמרכיבים את היחד. אנדד אלדן, שכתב טקסטים רבים לטקסים ולחגים הקיבוציים גייס את אמנותו לטובת הכלל. הוא היה מעורב בחיי הקהילה, עבד שנים רבות כמורה לתנ"ך והביע לא אחת את הביקורת הפוליטית והחברתית שלו.

ניר עברון ועומר קריגר רואים בדמותו של אלדן את איש הרוח, הנביא, שהקהילה בה הוא חי התקשתה לעיתים להבין את שירתו ולקבל את כתביו הסתומים. כשהגיעו לקיבוץ, חיפשו באופן טבעי את אמן הקיבוץ, בן דמותם, אשר פועלו כאמן מבטא עשייה אמנותית שהיא ציבורית ואישית גם יחד.   כשחברי הקיבוץ קוראים בסרט את מילותיו של אלדן, הם משמשים כמדיום אנושי המזרים ומפיץ דרכו את מלות המשורר שהם שומעים באוזניה, משם נישא ועולה ומהדהד השיר ברחבי הקיבוץ, כמו צלילי הטקסים השיתופיים שהם המוסיקה של היחד הקיבוצי.

השיר "בחזרה על מחזה החזיונות" נבחר ע"י האמנים כחידה עשירה שיכולה לספר משהו על המקום ששמו "בארי" בשל המסתורין, המוסיקליות, והאמירה הפוליטית שנרמזת בו. השיר עוסק במלאכת היצירה, במלאכת כתיבת השירים, שיש בה משום חזרה ודישה בדימויים העולים בעיני רוחו של המשורר שוב ושוב כעין מחזה חזיונות. הוא עשיר במראי מקומות, בפעולות, בתחושות וככל שאתה קורא בו ונדמה שתפסת קצה חוט הוא מתפזר ומתפוגג והפרשנות מתהפכת עליך. אך בין אם הבנת עד הסוף את כוונת המשורר או נשארת בתחושת הסתימות וחוסר ההבנה של המשמעות, משהו בצליל מתנגן לך, תופס אותך ומענג אותך כמו שרק יודעי השפה על בוריה יכולים, ואתה נשאר עם הקצב והמצלול. כשהרבה אנשים, קבוצה, קולקטיב, קוראים את הטקסט השירי ביחד, הוא צובר כוח. הכוח הזה עובר בסרט של עברון וקריגר, בנקודה שבה השירה הפרטית הופכת לפתע למקהלה דוברת, תופסת נפח וגדלה לכדי שירה ציבורית.

הסרט מתחיל מצילום נוף האזור במבט מלמעלה, מעין המזל"ט. זהו צילום תיעודי, בכלי אינפורמטיבי של שליטה, שמאוד רווח ומאפיין את האזור הזה של הארץ. משתמשים בו לצרכי ביטחון והוא יוצר תחושת ריחוק אבסטרקטי ויופי מסוים. זהו צילום שיש בו ממד פוליטי וכוחני והוא מלווה בזמזום האינסופי של המזל"ט, שאנחנו כתושבי המקום כבר לא שומעים אותו. בהמשך המצלמה מתמקדת בזום- אין יפהפה ומתקרבת לאט לאט לקיבוץ עצמו, נוחתת כמו חללית קטנה מעל גגות מבני הציבור המרכזיים: חדר האוכל, בית העם ומגדל המים. הארכיטקטורה הקיבוצית מקבלת את מלוא הפוקוס של הסרט ומובילה את הצופה לפנים בית העם, ליצירה השירית, למקהלה הדוברת את שירו הפרטי של היחיד. יש פה הליכה מדודה מהכלל הגדול של האזור הנגבי על הבתרונות והשדות במבט מלמעלה, ירידה אל הארכיטקטורה הקיבוצית, והתכנסות אל המקהלה הדוברת ולבסוף אל ביתו של המשורר, ביתו הפרטי שבקיבוץ.

​

זיוה ילין