שיחה מתמשכת

תערוכתו של נועם רבינוביץ בבית האמנים בתל אביב נקראת "שיחה מתמשכת".

נועם רבינוביץ הוא מסוג האמנים המשוחחים. שיחה חרישית, כמו בין ידידים ותיקים, עם חצי בת צחוק בזווית העין. הדיאלוג איתו הוא בעל נשימה ארוכה, דיאלוג מתמשך, ותמיד נשאר דבר שלא נאמר עדיין ושידובר בו בפעם הבאה.

סדרת העבודות המוצגות בתערוכה כובשת בפשטותה , נכונה בהצבה שלה ומרתקת במהלך הרעיוני שלה.

בבסיסן של כל העבודות, בשכבה התחתונה שלהן, מודפסת "מפת בארי 1949". מעל המפה  של קיבוץ בארי - נקודת ישוב גיאוגרפית, מקום ספציפי בעל תרבות, היסטוריה ואיפיונים משלו – מצייר ורוקם נועם רבינוביץ את עולמו שלו.

הדיאלוג עם בארי התחיל בשנת 2006 כשהוזמן האמן להציג בגלריה המקומית של הקיבוץ. בקשתו הייתה שיישלח אליו חומר, וממנו יבחר למה להתייחס בעבודתו. המפה היא שכבשה אותו. זו מפה ששורטטה בשנת 1984 ורואים בה את הבתים והשבילים של הקיבוץ ואת תווי השדות הסמוכים לגדר. מסומנים עליה גם ארבעת הבתים הערביים הנטושים שהיו בנקודה לפני העלייה לקרקע בשנת 1949, ומכאן שמה. נועם רבינוביץ, שקרא חומר רב על הקיבוץ, יומונים מהתקופה ושיחות קיבוץ שנשלחו אליו בדואר, הרגיש שהוא נקשר אל המפה וחש את רוח המקום דרכה. במפה מתאחדים ההיסטוריה של המקום, החוויות והזיכרונות של אנשי המקום עם הקודים והסימנים הגרפיים. מפה היא סוג של תרשים מתומצת שבו כל סימן מגלם אובייקט משמעותי במציאות, שפה עם קודים וסימנים מוסכמים משלה שנהירים לחוקר במסעו. העבודה על מפת בארי הפכה עבור נועם רבינוביץ למעין מסע התוודעות למקום באופן וירטואלי, דרך מפה, כשהוא לומד אותה בעל פה. כל סימן, מבנה ושביל.

על גבי המפה הנתונה של בארי, תוך שהוא משתמש בסימניה, בקווי האורך והרוחב שלה, בקווי התבליט והתכסית שלה, החל נועם רבינוביץ להעלות את אוצר הדימויים שלו.

בין "הסימנים המוסכמים" של נועם רבינוביץ יימצאו תמיד דימויים מעולם הטבע והבוטניקה, גיאולוגיה , גיאוגרפיה, חקלאות וגם דימויים שמקורם בעולם הילדות. הצופה ימצא שם צורות עלים ופרחים (כלנית, אקליפטוס,שיזף ועוד), מחרשה, מגרופית, סימני תלמים באדמה, סימוני זרימת הרוחות, עיטורי כותרות ודגלים, גדרות,נבט שעועית מספרי טבע לילדים וסנוניות. זהו עולם דימויים שמדבר אל רבים מבני הארץ הזאת. עולם דימויים ישראלי-צברי קולקטיבי שנימה נוסטלגית דבקה בו.

בעבודות המוקדמות יותר טופלה המפה, כוסתה כמעט כליל ונטמעה בסימני עולמו הפנימי-אומנותי של האמן. בעבודות המאוחרות חלה התפתחות, כשהמפה מוצבת במרכז הדף והטיפול עובר לשוליים, כמעין פירוש לטקסט בדף הגמרא.

הטיפול בעבודות הוא בטכניקה מעורבת של רישום בעטים, עבודה בשעווה ובצבעי מים, פחם וגירים ובעיקר מיוחדת עבודת הרקמה. הרקמה היא עבודה איטית שכרוכה במישוש ודקירה והשחלה, עבודה שנותנת שהות של שעות רבות עם הנייר, עבודת נשים מלומדה שנועם רבינוביץ אינו בוחל בה. לרקום תכים על נייר - אולי זה בא מעולם שיעורי המלאכה בכיתות הצעירות שהיו נהוגים פעם...

העבודות של נועם רבינוביץ , בפורמטים הקטנים והצנועים שלהן, הן חושניות ומזמינות למגע. מרוב טיפול הפך הנייר לגמיש ורך, קטיפתי כמו בד.

ההצבה ללא מסגרות, על כן ארוך בגובה העיניים כמעט, מזכירה במשהו סידור של בית תפילה. המקום בבית האמנים טוב לעבודה: החלל מאורך וצר, מאזכר בזיליקה – עם הפתח המקומר בגג שמכניס אור יפה בשעות הצהריים. בשני צידיו הארוכים של החלל ניצבים הכנים הארוכים זה מול זה ויוצרים מקצב נקי ופשוט. הכנים מאפשרים לצופה הסתכלות בעבודות תוך רכינה אליהן והתקרבות. הם יוצרים תנאים לאינטימיות, המתבקשת מהעבודות.

מה גורם לנועם רבינוביץ לחזור שוב ושוב לאותה המפה?

מאז שנפתחה השיחה, שנפתח הדיאלוג שלו עם מפת בארי, הוא יצר כבר מעל לשישים עבודות בסדרה זו!   וגם כעת כשהתערוכה בבית האמנים כבר תלויה, עדיין מוכנה על שולחן הסטודיו שלו מפה מודפסת שמחכה לטיפולו...

נועם רבינוביץ מסביר את משיכתו לפריפריה. זו בחירה עקרונית. בחירה ללכת למחוזות אחרים, רחוקים מהמרכז. מה שאתה מוצא שם הוא אחר וזה הכח שלו. שם גם לזמן יש משמעות אחרת.

בבארי מצא נועם רבינוביץ הד לעולם שלו. בבארי הוירטואלית שלו, זו של המפה, עם הבתים והשבילים וסימני הבתים הערביים הראשונים, והוא ממשיך להטיל עליה את עולמו ולפרש אותה. דווקא הישוב הקטן בנגב המערבי, הגובל עם עזה. מקרה פרטי ומשני שהפך להיות מושא ההתייחסות שלו בשנים האחרונות.

השיחה נפתחה בפריפריה הדרומית, בגלריה בארי 2006, והיא עדיין נמשכת.

אמרתי לכם, יש אמנים שמיטיבים לשוחח .

זיוה ילין – אוצרת התערוכה , אוצרת הגלריה בבארי 

​