תחזיק בקצוות

בגלריה בקיבוץ בארי מציגה אביטל כנעני את חלקה השני של תחזיק בקצוות, תערוכה המתפרסת על שלושה מוקדים במקביל בשלושה חללי תצוגה בארץ. בתחזיק בקצוות II מוצבים רישומי ציפורים שחדלו ממעופן, וכן עבודת וידאו. הרישומים משחירים גיליונות נייר ארוכים המונחים על קונסטרוקציות עץ פיסוליות, פזורים על רצפת חלל הגלריה ומכסים את מרבית שטחה. בחדר ההקרנה מוצגת עבודת וידיאו שמהדהדת את אותו העיסוק בגוף השוכב: נראית בה אישה שרועה על חוף ים, נתונה לחסדי הגלים ההולכים ושבים. היא נסחפת פסיבית, חסרת רצון משלה, כשברקע נשמעת שירה חרישית.

גופות הציפורים המצוירות שרועות גם הן במצב אופקי – כגוף האישה שעל חוף הים – במין אזור דמדומים שבין חי למת. הן מונחות במצב של תבוסתנות, מנוטרלות וחסרות-חיוּת, כמצבה של ציפור דרוסה או של דבר-מה שנזרק בצד הדרך, באין בו חפץ עוד. הציפור המתה מקבילה לציור השוכב; שניהם אמורים היו להיות במצב אחר. הציור אמור היה להיתלות אנכית על הקיר, ואילו הציפור צריכה הייתה לעמוד על רגליה או לעוף. מצב השכיבה זר לשניהם.

הנוכחות הגופנית-חייתית של הציפורים באה לידי ביטוי ברישומים בתנועת הגרפיט על גבי הנייר, היוצרת תחושה של שעִירוּת – טקסטורה המתכתבת עם פסלי הפורמייקה של האמנית, שגם להם נוכחות פרוותית מעין זו. חומר הרישום שעל הנייר צובר משקל וכובד משלו עד שלעתים, מפאת הכהות, נוצרת אשליה של חור בנייר. כנעני, במהלך בין-מדיומלי פרדוקסלי לכאורה, שואפת שהרישום שלה יהיה כבד מן הפיסול, ושהפיסול יהיה קל מן הרישום – דבר שהיא אכן מצליחה להשיג. היא מייצרת סוג של תעתוע בחומר, מותחת את גבולות המדיום עד לקצה שלו.

הכתמים השחורים-מוארכים מזכירים דימוי נוסף – את מפת הארץ. מרחב גיאוגרפי, ארץ שהיא "לא גדולה מדי", כזאת שניתן להגיע מקצה אחד שלה לאחר בשעות בודדות. במהלך המקביל לכך, כנעני רושמת על נייר שהוא מעט גדול ביחס למידות הגוף – גדול משאפשר יהיה לאחוז בשני קצותיו בו-זמנית בשתי ידייך... הנייר פועל לכן כמרחב גיאוגרפי וכשדה פעולה, כמו מפה מדומיינת של הארץ. בהשוואה לשני המוקדים האחרים של תחזיק בקצוות – בגלריה בקיבוץ לוחמי הגטאות ובגלריה מנשר בתל אביב – זה של הגלריה בבארי מציין את הנקודה הדרומית במפה. דרום הארץ ואזור הנגב מסומנים לרוב בתודעה כמרחב שטוח ואופקי. כזו היא גם ההצבה של התערוכה, המאופיינת כולה במצב מאוזן ושוכב; אך המצב האופקי בתערוכה מעלה על הדעת גם דימוי אחר, של שדה זרוע קברים. נוכחות שקשה להימלט ממנה.

זיוה ילין

​