שומרת, שומרת! - 2001

שומרת, שומרת!

לנוכח גל ההאשמות על החברה הקיבוצית, נחשף המיצב "שומרת, שומרת" לסיכון גבוה מזה שהתכוון לקחת על עצמו. מתוך חששות פן יגררו אותו כבדי-הבחנה לתוך הגל העכור של כעס ואשמה ייאמר שמאחורי כל זה, במיצב של זיוה ילין, ישנה אהבה גדולה לקיבוץ בארי שבו גדלה ולאנשים שגידלו אותה וגדלו לצידה. הילדה המתקשה להירדם, שבויה בקולות הלילה, היא גם ילדה אוניברסלית בלילות חשוכים טעוני קולות ופחדים...

ינואר 2001                                                                                 

טלי תמיר, אוצרת הגלריה

                                                            *

מיצב סאונד, זיוה ילין, ינואר 2001

אני שומרת זיכרונות, קטעי מראות וקולות מהילדות שלי ומשמרת אותם, משחזרת מחדש את האמירות שנאמרו, את הסיפורים והשירים, את ההווי, את הקולות המפחידים של הלילה בבית הילדים, את השמרטף, את הלינה המשותפת מיטה ליד מיטה, ראש לראש, את כל צי המטפלות- הגננות – ה"חבירות" – שהיו גם השומרות שליוו את ילדותי בשנות השישים בקיבוץ.

אני זוכרת אותן בערבוב של אינטימיות וזרות: אותם פרצופים חוזרים לאורך השנים. אני זוכרת בנימה נוסטלגית משהו, מהולה בגעגוע, בלי כעס או האשמה, אפילו ביראת כבוד ובעיקר בתמיהה. היום, במבט מפוקח ובוגר יותר (כאם לארבעה ילדים משלי), אני מתקשה להאמין שבאמת חייתי את כל זה, שהייתי חלק ממציאות תמוהה זו, בה ילדים ישנים ביחד בבית משלהם, ושומרות עליהן בתורנות כל יום אישה אחרת, חברת קיבוץ, מישהי שהיא גם זרה וגם מוכרת, מישהי שהיא מעין "תחליף אמא"... (ומה עשתה באותן שעות האמא שלי? איפה היא הייתה בכל הסיפור הזה?)

אני לא מציגה את השומרות כ"אמהות חורגות-רעות", אלא יותר כאוסף של דודות, מטפלות, שמרטפיות – שמהוות כולן תחליף אפ מאורגן.

ה"שמרטף", מערכת אינטרקום מסועפת, הותקנה בכל בתי הילדים. זו הייתה הטכנולוגיה של הימים ההם. רשת חוטים מסועפת הובילה את הקולות (קולות הבכי והקריאות לעזרה, מלמולי הטרם-שינה, הלחישות, הנשימות והדיבורים מתוך חלום). החוטים הובלו מקופסאות קטנות שהותקנו במסדרונות, מול פתחי חדרי השינה, למעלה (תמיד גבוה מדי...), יצאו מהבתים, עברו דרך עצים ועמודי חשמל, הצטרפו לעוד חוטים שבאו מבתי ילדים אחרים ולבסוף נכנסו כולם לחדר (שהיה צמוד לרוב לבית התינוקות) ולמכשיר אחד – הוא השמרטף. מול השמרטף ישבה השומרת, סורגת, מנסה לא להרדם, מוצפת סביבה בפתקים שהשאירו המטפלות או אמהות מודאגות ובהן הוראות קבע ואחרות. בשמרטף היו כפתורים ועליהם שמות בתי הילדים. כשלחצה על הכפתור, נדלק בו אור ונשמעו אז הקולות של "בית" חזק וברור: נשימות, שיעולים, חרחורים וגניחות, ולעיתים גם בכי חזק מטריד או קריאות מפורשות שהופנו לשומרת.

השמרטף, יותר מכל, מסמל בעיני את ה"שיטה". ידיד שלי תיאר את המערכת הזו כשומרת אחת בעלת עשרות ידיים ואצבעות (החוטים) ששומעת הכל ומגיעה לכל מקום.

את קופסאות השמרטף עיצבתי כיצורי כלאיים, משהו שהוא בין רמקול לבין רדיו ישן (עם החור העגול המכוסה בבד צהבהב) לבין קופסת האינטרקום של השמרטף. בתור ילדים לא הבנו אף פעם איך העניין הזה "עובד". איך הרדיו מדבר, איפה יושב האיש שמדבר ולמה לא רואים אותו, איזה קסם! ולמה יש שם אור? באותה מידה לא הבנו איך היא, השומרת, תשמע אותנו כשנבכה, ואיך היא צצה, מגיעה פתאום ויודעת עלינו הכל. כולם הכירו את כולם בקיבוץ של אז. השומרת ידעה את שמי- זיוהלה- ושל מי אני, ואם אני ילדה טובה או בכיינית... אם כואב לי משהו ואיזה תרופות לתת. לא היה מקום לפרטיות, הכל היה מאוד חשוף.

ברמקול אחד בפינה, שדולק כל הזמן, נשמעת אמא שלי מספרת לי סיפור אהוב לפני השינה: "הבובה זיוה". סיפור מסעה של בובה - ילדה שחושבת לעצמה שהיא "בכל זאת קצת אחרת"... ברמקול אחר נשמע קולה של הגננת כשהיא שרה בהשכבה את "עייפה בובה זהבה" במנגינה ישנה ולא מוכרת לנו היום. מפינה נוספת נשמע קול ילד צועק מפוחד: "שומרת, שומרת! אני מפחד... אני רוצה את אבא ואת אמא שלי... בואי אלי!" מכל העברים לוחשות לו השומרות: "מה קרה? למה אתה בוכה? אתה רוצה לשתות? אבא ואמא שלך ישנים עכשיו, הם יבואו מחר בבוקר..."  מרמקולים אחרים בוקעים קולות כלבים נובחים וסופות גשמים, ברקים ורעמים.

הפנים המופיעים בתוך הרמקולים אלו הם פני חברות בארי הוותיקות, שנענו לפנייתי והרשו לי להשתמש בתמונותיהן הישנות, שמצאתי בארכיון הקיבוץ.

יש משהו אוניברסלי בקריאת הילד לאם בלילה, בפחדיו מרעשי הלילה, אך במקום אם אחת ויחידה עונות לילד 20 אמהות, נשים שיש להן ילדים משלהן, חברות קיבוץ בתפקיד "שומרת", ואולי יש עוצמה בהכפלת האם? איך יראה את התערוכה אדם מבחוץ, שלא חווה קיבוץ מימיו?... חלל התערוכה חשוך, תחושת לילה מעיקה. הצופה מרים עיניו כלפי מעלה, לרמקולים, קשוב לקולות הבוקעים מהם, נכנס מבלי דעת לנעליו של הילד בבית הילדים הקורא לשומרת.

זיוה ילין

​

קרן ברס / עיתון סטודיו

כל ילד חווה את פחדי הלילה, את בהלת הלבד. עבור ילין חוויה זו נושאת רובד נוסף: מאחר שגדלה בקיבוץ, בבית הילדים, הוריה לא היו לצידה בלילות. מיצב הסאונד שלה בגלריה הקיבוץ מבקש לצייר את דמותו של לילה כזה בחדר הילדים בקיבוץ. פנייתה לצופה היא רגשית וישירה, ועבודתה מבוססת במידה רבה על הזדהות, הנוצרת מתוך זיכרונות דומים.

עם הכניסה לחלל החשוך, מציפים קולות את החושים ואת הזיכרון. ילין מייצרת בליל של רחשים המצטלבים זה בזה: כלבים נובחים במרחק, רעמים, יללות, דלת נטרקת, אשה מרגיעה ילד, קול נשי שר את "עייפה בובה זהבה" וקול אחר מספר סיפור של לפני השינה.

כשהעיניים מתרגלות לחשיכה מתגלה שורה של רמקולים לאורך מפגש הקירות והתקרה. אלו מחוברים ברשת חוטים ומזכירים אינטרקום ישן. אורותיהם, הנדלקים וכבים חליפות, מגלים בכל פעם תצלום ארכיון של אחת מהמטפלות לשעבר של ילין, שתפקידן היה לשמור בלילות על הילדים הישנים. המטפלת עצמה לא נכחה בבית הילדים. ה"שמרטף" – מכשיר האינטרקום – חובר ברשת חוטים מסועפת לחדרה של המטפלת, והילד המבוהל שנזקק לעזרתה היה צריך לעמוד על קצות אצבעותיו ולקרוא לעזרה לתוכו. לצד השחזור של רשת האינטרקום, ילין ממחישה באמצעות התצלומים את ריבוי הפנים של "תחליף האם", שגידלה אותה. מיקומם הגבוה של ה"שמרטפים" במיצב מכריח את המבקר להביט כלפי מעלה כדי לראות או לשמוע טוב יותר. בכך מציבה אותו ילין במעמד דומה לזה של הילד בבית הילדים, ומדגישה את המימד החווייתי של העבודה.

בפני הנשים שבתצלומים יש משהו ישראלי מוכר, כמו גם בקול הנשי המתנגן באינטונציה של "שעת סיפור". אפילו המכשור המגושם ורעש הברז הנפתח מעוררים תחושה של זיכרון ילדות מקומי. אולי זהו סוד קסמה של העבודה – תחושת הישראליות, שמלווה ומחזקת את זיהוי הסיטואציה. ילין נוגעת בעדינות בתפר שבין הזיכרון הפרטי לזיכרון הקולקטיבי, שבין פחד פרטי לפחד ארכיטיפי. לא צריך להיות יליד קיבוץ כדי להכיר את בהלת הלילה, ולא צריך להכיר את החוויה הפרטית של ילין כדי לזהות אותה.

הקיבוץ במיצב אינו רק מסגרת המייצגת את הנתק של הילד מדמות אמו היחידה. רשת הפרצופים הדומים המקיפה את המבקר מכל צדדיו מתקשרת לחיים בקיבוץ כחברה סגורה, הדורשת מחבריה נורמליזציה מירבית.

לדברי ילין (בדף המלווה את התערוכה), הצגת המיצב בצמוד לדיון הציבורי הסוער בנושא ילדי הקיבוצים, שהתקיים לאחרונה, היא אך מקרית. אין בכוונתה להטיח האשמות אלא לפרוש קטע מהזיכרון המורכב, הבעייתי והאמביוולנטי של ילדותה. אבל למרות הטקסט הכמו מתנצל, המיצב משדר תחושת ביקורת שאינה משתמעת לשני פנים. הוא ממחיש לא רק את הקושי הפרטי של ילין כילדה בקיבוץ, אלא גם את הקשיים שאיתם נאלץ להתמודד כל ילד החי בעולם של כללים, שיצרו עבורו מבוגרים.

ילדים מפוחדים באינטרקום

סמדר שפי/ עיתון הארץ

"שומרת, שומרת", מיצב הקול של זיוה ילין המוצג בגלריה הקיבוץ, הוא מאותן התרחשויות אמנותיות המחייבות להיזכר בהפרדה, הכביכול ארכאית, בין תוכן לצורה. את היצירה הזאת יש להעריך בכלים אמנותיים ולא לשפוט רק על פי התכנים, שהפכו כמעט חדשותיים.

ילין מטפלת במערך השמרטפות של הקיבוצים בתקופה שהייתה נהוגה הלינה המשותפת – רשת של אינטרקומים שהייתה פרושה בבתי הילדים והוליכה לחדר שבו ישבה השומרת. כאשר אחד הילדים היה זקוק לעזרה באמצע הלילה, הוא נאלץ לקרוא לשומרת דרך האינטרקום.

בחודשים האחרונים התפרסמו במוסף "הארץ" כתבות שהביאו את זיכרונותיהם של ילדים שחוו לינה משותפת: הם מציירים אותה כסיוט, כמצב שאינו רחוק מהפקרת הילדים – מעשה שהיום הוא בלתי נתפס. תוך זמן קצר עלה הנושא לדיון ציבורי, שהוא חלק מהבחינה המחודשת של הרעיון הקיבוצי, הנמשכת כבר למעלה מעשור – הן בתוך התנועה הקיבוצית והן בציבור הרחב.

ילין תלתה בחלל הפנימי של גלריה הקיבוץ בתל אביב 20 רמקולים מיושנים, הנראים כקופסאות עץ קטנות, ומתחה ביניהם חוטים. בחלקה הקדמי של כל קופסה צוירה אליפסה ובה פנים של נשים שונות בגוונים חומים מצהיבים כשל תצלום ישן. הגובה שבו נתלו הרמקולים מחייב את הצופה למתוח את צווארו ולהביט למעלה כמו ילד שאינו מגיע למתקנים שתוכננו בעבור מבוגרים. הקולות בוקעים בו-בזמן מכיוונים שונים, והתחושה היא שיש צורך לברר, לתהות, לנסות לסדר את כל המידע. פני הדמויות נדלקים לסירוגין, אך החלל נשאר חשוך למדי.

מבחינה חזותית בולטת הקרבה לעבודות של כריסטיאן בולטנסקי. קרבה זו טוענת את העבודות בטרגיות יתרה, שכן בולטנסקי עוסק בעיקר בדיבור על המוות ועל ההעדר של אנשים שנספו, או אולי נספו בשואה.

הבחירה במיצב קול כמדיום אינה שכיחה בארץ. ילין צמצמה מאוד את הצד החזותי של העבודה, והקול משמש שחקן ראשי. הקול הקבוע שנשמע בחלל הוא של אם המקריאה סיפור. ברקע נשמעים מלמולי שינה, בקשות של ילדים והבעות פחדים. זהו עולם שלם של לילה מאיים, שרחוק מאוד מלהיות ליל מנוחה (בימים אלו מוצגת בתערוכה של מרילו לוין, "Picture Me " שבגלריה נגא בתל אביב, עבודת טקסט שאף היא עוסקת בילדה מפוחדת, המתעוררת בבית סבתה העירונית).

ילין כבר הציגה עבר עבודות שמתחו ביקורת על הילדות בקיבוץ. ב"שבת בקיבוץ", למשל, היא הציבה שורת אקוואריומים ועליהם משפטים שהם קטעי זיכרונות. גם אז ניכרה יכולתה לעצב מסר באופן מאופק.

בטקסט הנלווה לתערוכה, שכתבה האוצרת טלי תמיר, נכתב ש"ילין משתמשת באמנות כחוויה של תיקון". עוד מסופר שם שהאמנית נשארה בקיבוץ, שהיא מגדלת בו את ארבעת ילדיה וממשיכה להיפגש ("בשמחה") עם המטפלות מילדותה. מובן שדברים אלו נכתבו כדי לרכך את תחושת ההאשמה שיש בעבודה – במיוחד לאחר שהשמרטפות בבתי הילדים נהפכה לנושא מוכר לציבור הלא קיבוצי. אבל למעשה, הפרטים הללו אינם מעלים או מורידים. ההצלחה של המיצב של ילין, והמיצב אכן אפקטיווי, נמדדת בדרך שבה הוא מעביר לצופה אווירה, גיל, ומקום אחרים – מסע בזיכרון ושחזור של תחושות קשות.

20 אמהות

טקסט אוצרותי, על התערוכה "שומרת, שומרת" בגלריית הקיבוץ, ת"א, 2001

המיצב "שומרת, שומרת" של זיוה ילין תוכנן לתצוגה לפני כשנתיים, כחלק מן הדיון המתמשך שמנהלת גלריה :הקיבוץ" על התרבות הקיבוצית, ונדחה מסיבות שונות. באופן תמוה ובלתי צפוי הסתבר העיתוי החדש כמדויק, גם אם מטריד ביותר, כשהמיצב העוסק בפחדי הלילה של ילדי הלינה המשותפת בקיבוץ, הצטרף, בעל-כורחו, לדיון הציבורי הסוער והכואב המתרחש ממש בימים אלה מעל דפי העיתונות. המיצב של ילין מבקש להציע עמדה שונה: לא האשמה גורפת, המעמידה את שורת המטפלות וההורים כמתעללים בילדיהם בשמם של אידיאלים מהפכניים, אלא חשיפה של רגשות אמביוולנטיים המכילים זיכרונות של פחד ובדידות, אך גם חוויות עמוקות של קשר וחיבה. ילין משתמשת באמנות כחוויה של תיקון. היא לא עזבה את הקיבוץ, אלא המשיכה לחיות בו ולגדל בו את ארבעת ילדיה, והיא ממשיכה לפגוש בשמחה את המטפלות והגננות של ילדותה. למרות זאת, הילדות הזאת, שהייתה ילדותה שלה, אינה פוסקת מלהטריד אותה ולהעסיק את כל עבודותיה, באובססיביות לא-קטנה, בחמש השנים האחרונות.

המיצב של זיוה ילין מתחקה אחר הלילה ומוותר לגמרי על היום. הוא שרוי בחשיכה, ומבקש להכיל את הצופה בתוך האמורפיות של האפלה, ולהציף אותו בקולות, העולים ומצטלבים זה בזה: נביחה של כלבים, רוחות, יללות, אמא מקריאה סיפור ומלמולי שינה של ילדים. כשהעין מתרגלת לאפלה מבחינים בשורות של רמקולים, דמויי רדיו ישן, התלויים למעלה, סמוך לתקרה, מחוברים זה לזה בפקעת חוטים. מדי פעם אחד מהם מאיר וחושף צילום ארכיון של אחת מחברות הקיבוץ, מטפלת או גננת לשעבר של ילין עצמה. מי שרוצה להקשיב לקולות הבוקעים, להביט בפנים המתחלפות, או לומר דבר-מה לתוך הרמקול, צריך למתוח את צווארו. למעשה, הוא נמצא במעמד של ילד, חשוף לקולות הלילה ולנוכחות המשגיחה עליו מלמעלה- "השומרת" – המרחפת במקום לא-מוגדר "בתוך הרמקול", בגובה שגם קפיצה או ניתור לא יועילו כדי להגיע אליו.

"השמרטף, מערכת אינטרקום מסועפת, הותקנה בכל בתי הילדים", מסבירה ילין, "זו הייתה הטכנולוגיה של הימים ההם. רשת חוטים מסועפת הובילה את הקולות (קולות הבכי והקריאה לעזרה, מלמולי הטרום-שינה, הלחישות, הנשימות והדיבורים מתוך חלום). החוטים הובלו מקופסאות קטנות שהותקנו במסדרונות, מול פתחי חדר השינה, למעלה (תמיד גבוה מדי...) יצאו מהבתים, עברו דרך עצים ועמודי חשמל, הצטרפו לעוד חוטים שבאו מבתי ילדים אחרים ולבסוף נכנסו כולם לחדר (שהיה צמוד לבית התינוקות בדרך כלל) ולמכשיר אחד – הוא השמרטף. בשמרטף היו כפתורים ועליהם שמות בתי הילדים. כשלחצה השומרת על הכפתור, נדלק בו אור ונשמעו אז הקולות של אותו "בית" חזק וברור: נשימות, שיעולים, חרחורים וגניחות, ולעתים גם בכי חזק, מטריד, או קריאות מפורשות שהופנו ל"שומרת".

ריבוי הרמקולים ושכפול ה"שומרת" ל-20 "שומרות" מעיד על כך שכולן יחד, היו תחליף-אם רציף. האמהות המתחלפת הזאת, העוברת מאחת לשנייה, מתוך מחויבות כללית של כולם לילדים ולערכים של כולם, היא נושא בפני עצמו במיצב של ילין, המתמודד מול תיאוריות התפתחותיות המדגישות את חשיבות הקשר בין התינוק לבין פניה, קולה וגופה של אמו האחת.

ילין נוטה לחנוט את זיכרונות הילדות שלה בתוך מכלים סגורים, נטולי אוויר ולסדרם בשורות על מדפים או על הקיר: בריכות-מים, אקוואריום-זכוכית, צנצנות שונות, קופסאות רמקולים, ועוד. פחדים של טביעה, חניקה, נטישה והעדר-מגע מסתננים מבעד למחבר הכולא את הדימוי במיכל הספציפי. בעבודות קודמות היא כתבה רסיסי סיפורים המעלים חלקי-סצינות מן הילדות, מגן הילדים ומיחסי הורים -ילדים ומטפלות-ילדים וגם את הטקסטים "כלאה" בתוך מכלים שקופים. המבנה הממושטר והאחיד של השורות הוא עוד תבנית-ילדות שנותרה מקובעת בתוכה, או, לפחות, בעבודתה האמנותית: לעולם אין ילין עוסקת בדימוי אחד: תמיד יבואו שורה שלמה של דימויים או "גופים" הדומים לו ובנויים על אותו עיקרון כמוהו, ומתייצבים משני צדיו. הריבוי והארגון הם חלק מיסודות עבודתה והם מצטרפים למערך "מבוצר" שמבקש, באופן אירוני, להיאחז באמונה, שהיחד הקבוצתי מחזק. המשמעות המבנית בעבודותיה של ילין עוזרת לה גם לאחוז בגבולות הכאב והרגשות הגואים מעצם העיסוק בילדות ובפחדי-ילדות ולהעבירם לתוך תבנית אמנותית מאורגנת.