מחשבות על הפס הצהוב​ - 2001

מחשבות על הפס הצהוב

הפס הצהוב של הכביש הוא קו רצוף מתמשך, כמו סיפור חיים שאין לו התחלה וסוף . הפס מתעקל ומתעגל לפי תנאי הכביש, לעיתים קופץ ונקטע לרגע כשמכונית עוברת . הוא לא קיים בזכות עצמו, הוא רק סימון לדרך ולקצה או גבול. אני, המסתכלת בו מבעד לחלון המכונית או האוטובוס , גורמת לו לקבל חיים ותנועה.

במשך שנים אני אוהבת לחשוב עליו. אני מוצאת שזה זמן טוב להרהר בכל מיני דברים ביני לבין עצמי, לדמיין, לחלום בהקיץ ולהזכר. פתאום, תוך כדי נסיעה , עולים להם הסיפורים הקטנים ומספרים את עצמם . יש משהו פסיבי בנסיעה, כשלא אני הנוהגת והמובילה, והגוף רפוי ונותן לעצמו להטלטל ולהתנועע לפי קצב הנסיעה. כשהגוף רפוי וחסר התנגדות,גם המחשבה משתחררת מעכבותיה ונותנת לדברים לעלות מעל פני השטח.

הפס מסמל רצף וזמן ובעיקר דרך. התערוכה הזו עוסקת בנושא המרחק והמרחב, מעין מסע נפשי מנטלי. הצופה הולך לאורך הקירות וקורא את הטקסט הנוסע לקראתו, המבקש להקרא. הטקסט מושך אותו הלאה ומתווה לו כיוון ודרך, ותוך כדי הקריאה הוא הופך להיות ה"אני" המספר, וחווה את הסיפורים, כאילו הוא נמשך לתוך המסע הזה: גם פיזית, ע"י ההליכה לקראתו, וגם מנטלית ונפשית .

ברקע נשמעים קולות המספרים את מה שכתוב למטה בפס הצהוב. הקולות הן של אשה בוגרת (האמנית) ושל ילדה ונערה. הקולות אינם נשמעים באופן סינכרוני עם הכתוב, ונוצר מלל מבולבל שמפריע את שלוות הקריאה של הצופה.

הטקסט, הכתוב באותיות שחורות על גבי הפס הצהוב הזוהר, לעיתים "נופל" מהפס או עולה ונעלם ומעביר את תחושת התנועה והנסיעה בדרך. הפס כולו מואר ע"י מנורות קטנות ומשתקף ברצפת המוזיאון. ההשתקפות יוצרת הכפלה וכתב ראי, הפוך על ראשו, שמזכיר תחושה של השתקפות במים.

במספר מקומות לאורך מסלול הפס הצהוב מחכות לצופה "הפתעות" קטנות, כמו הקרנה של שיקופית סטטית (שרק מגבירה את תחושת התנועה), שהטקסט כביכול עובר דרכה, או מקומות שהטקסט נעלם בהם מאחורי קטע קיר , ומיד מופיע שוב.

התערוכה , למרות מורכבותה הטכנית, נשארת נקייה ו"ריקה". הנקיון הכמעט סטרילי בא על מנת לקרר קצת ולאזן את הטקסטים הסנטימנטליים והאישיים.

המסוע המופעל ע"י מנוע, ומניע את הפס הצהוב, הוא בחירה בטכנולוגיה יחסית לא מתוחכמת (מכנית ולא דיגיטלית) וגם הטקסטים, המדברים על ילדות בקבוץ של שנות השישים, יש בהם נימה נוסטלגית. מאוד אישית ומאידך גם משקפת תקופה ומתחברת להרגשות פסיכולוגיים ואוניברסליים , כמו פחדים מחושך, מחשבות מאגיות של ילדים, רומנטיקה של גיל ההתבגרות, וראייה אירונית של המציאות.

זיוה ילין

"מחשבות על הפס הצהוב" - טקסט: מירי טרגן

"... כל שעליך לעשות, הוא להמשיך לרוץ – כאשר ראשך ורובך, ולהקהות את המחשבות המחטים והמחשבות הסיכות... וגם אם לא תגיע אפילו עד חצי הדרך, אין לכך חשיבות, כי הלילה אתה הרץ וקו הסיום גם יחד. והתוצאות קבועות מראש..."

(דויד גרוסמן, "רץ", הוצ' סימן קריאה, 1983)

ממש כשם שהעוקב אחר ה"רץ" – גיבורו של דויד גרוסמן, נאחז במראות, קולות, ריחות וזיכרונות, להרכבת עלילת הסיפור, כך מתבקש הצופה במיצב "מחשבות על הפס הצהוב" של זיוה ילין, להיאחז, לחבר ולהרכיב את היצירה בעצמו.

מסע במילים, טקסטים של סיפורים וזיכרונות, המופיעים ככיתובים שחורים, מוארים נקודתית בלבד, על גבי פס צהוב ממונע, מושמעים מרמקולים הפזורים בחלל, ויוצרים – בשל העדר סינכרוניזציה – בליל של קולות. הצופה הולך לאורך הקירות, נמשך בעל כורחו אחר המילים הרצות לקראתו, קורא את הטקסט המבקש להקרא. הטקסט מושך אותו הלאה ומתווה לו כיוון ודרך. תוך כדי הקריאה הופך הצופה/הקורא להיות האני המספר בגוף ראשון והמסע הופך להיות מסעו שלו.

הטקסט הכתוב לאורך הפס בורח לעיתים מהמרכז, כאילו קופץ, נקטע ונעלם ושוב חוזר – נותן תחושה ברורה של נסיעה ותנועה.

הפס הצהוב הנוסע הוא הדימוי הכמעט יחיד בתערוכה. נוספים אליו דימויים בודדים המוקרנים בשקופית במספר נקודות לאורך הדרך, וההשתקפות של הפס עצמו ברצפת המוזיאון. הריקון והנקיון הכמעט סטריליים בא בסתירה לטקסט הסנטימנטלי, הנגוע בחשיבה ילדית, הלא מסוגנן. זו דרכה של האמנית לקרר וליצור הרחקה מהתכנים המאוד אישיים.

הטקסטים: אסופת חוויות, שנצברו לאורך השנים, שזורות זו בזו. חוויות ילדות: חוויות פיזיות-גשמיות (רגל יחפה על מדרכה לוהטת) בצד חוויות רגשיות (טיול עם אבא, נסיעה לדודית), שאלות פילוסופיות על מהות האל, או משמעות המושגים: שותפות, חברות, קרבה ואהבה. רוב הקטעים ללא נקיטת עמדה. פרוזה שירית, המאפשרת לצופה מידה רבה של הזדהות, בלוכדה חומרים זמינים, אפורים ה"זרוקים לאורך הדרך".

חלל המוזיאון המוחשך והמרוקן, עוטף את הצופה, מבודד אותו ומאפשר לו לצרף את המסרים לכלל שלמות ולבנות עולם. עולמה של האמנית (עולמנו).

יצירתה של ילין היא כריצתו של דויד גרוסמן:

"מוזרה היא הריצה בלילה הזה, מפרכת עד כדי זיכוך ומסייעת לך לקשור את שורשיהם הסמויים של הרגעים אלה באלה וכמעט שאין לדעת אם אתה הוא הרץ, או שהכל זורם סביבך...וזה היה הרגע, אם בכלל ניתן לקבוע היכן דבר מתחיל והיכן הוא מסתיים בעולם שאין מכירים בו כלל את הרף העין שבין שני רגעים..."

המיצב "מחשבות על הפס הצהוב" הוא דיבור על הרף העין שבין שני רגעים המרכיבים את חיינו, והניתנים לחווי דרך האמנות ובאמצעות האמנות בלבד.

מירי טרגן, אוצרת.

מוזיאון ערד

29.12.2001 – 17.11.2001