הבובה זיוה , לינה משותפת - 2005
"לינה משותפת" – טלי תמיר
"הבובה זיוה" היא גיבורה ספרותית של ספר ילדים מצולם, שיצא לאור בראשית שנות ה-60 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הצלם וטווה העלילה היה פטר מירום, חורז החרוזים היה רפאל אליעז והדמויות המככבות היו בובות הבובטרון – תיאטרון הבובות מקיבוץ גבעת חיים מאוחד.
"הבובה זיוה" הוא סיפור-מסע, שכדרכם של סיפורי- מסע קלאסיים, נע בסיבוב מעגלי: סופו חוזר אל נקודת ההתחלה. במהלכו מתפתחת עלילת נדודים, הכוללת מטלות שונות, ומסתיימת בחזרה שלמה הביתה, לאחר שהגיבור עבר "הארה" פנימית והגיע לתובנות חדשות על עצמיותו. כך קרה גם לבובה זיוה: לאחר שרבה עם ידידה יוקטן, וברחה מתיאטרון הבובות, הגיעה לחצר הקיבוץ ועברה שם הרפתקאות שונות. היא נופלת וקמה, מגלה עולמות חדשים ופוגשת יצורים שמעולם לא נקרו בדרכה. היא זוכה ליחס אוהד ומלא עניין, אם כי לרגעים, גם מעט מאיים: המטפלת לוקחת אותה בזרועותיה, הילדים משחקים איתה ומצרפים אותה לקבוצתם, הכלב, הסייח והפרה מלקקים את ראשה. אך בערבו של יום, מתגעגעת הבובה זיוה הביתה ומגלה שהיא אוהבת רק את חברה יוקטן. היה כיף בקיבוץ, בחצר ובבית-הילדים, אך טוב לחזור למקום הפרטי שלה.
זיוה ילין, הזוכרת את עצמה כילדה נמוכת קומה ו"בובתית" במידותיה, מאמצת את דמותה של "הבובה זיוה" כאלטר-אגו. פעולת האימוץ נעשתה בכמה דרכים: הקראה חוזרת ונשנית של הסיפור (בתערוכה: "שומרת, שומרת", גלריה "הקיבוץ", 2001) או "העתקה" של צילומי הספר לציורים מונוכרומיים-אדומים, ארוכים (50X200 ס"מ), תוך כדי שילובם בצילומי ילדות שלה-עצמה ובציטוטים מספרים אחרים מן הז'אנר הספרותי העוסק בילדי קיבוץ.
הסוגה הספרותית המתמחה בילדות בקיבוץ, שהייתה מקובלת ביותר בשנות ה-60 וה-70, קיבעה את "הילדות בקיבוץ" כסגנון מסוים, מושגים אחידים, ומערכת רגשית צפויה ומוכתבת. כביכול, הביוגרפיה של ילדי הקיבוץ – ילדי טבע יחפים ובריאים, החיים בין החצר לבין בית הילדים האוטונומי – סופרה כבר בעבר, ואין צורך לספר אותה שוב ושוב, בנפרד. באמצעות העלילה של "הבובה זיוה" מנסה ילין לשבור את הדימוי הצפוי ולחשוף צדדים אחרים, ייחודיים לזיכרון הפרטי שלה. אך בכל פעם היא חוזרת ומוסטת אל הסיפור הכללי. בטקסט המוקלט המצורף למיצב הציורי היא פונה אל "הבובה זיוה" ומנהלת איתה דיאלוג אישי.
מעבר לעלילת הסיפור, הציבה ילין מצלמת וידיאו נייחת בפינת ארגז החול בגן-הילדים שבו גדלה בילדותה, במשך 24 שעות. המצלמה קולטת מחזור חיים של יממה בארגז החול: מזריחה עד שקיעה, מאור עד חשיכה, בגלים של התרוקנות והתמלאות. משטח החול מתגלה כאתר סבלני המקבל אליו בהשלמה מלאה את סדר היום הקבוע, הבלתי משתנה, אך בשעותיו הלא-פעילות נחשפת בו ריקנות זרה ומאיימת.
טלי תמיר, מתוך קטלוג התערוכה "לינה משותפת – קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון ת"א, 2005.
"הבובה זיוה" היה כבר ספר מוכר לכל ומשומש כשגיליתי אותו על מדף הספרים בגן כלנית. אמא נהגה לקרוא אותו באוזניי פעמים אינספור בהשכבה עד שהכרתי את כל חרוזיו ותמונותיו בעל פה. אהבתי את הבובה הגולמנית עם עיני הענבר שנשאה את שמי.
מגיל צעיר הדביקו לי המבוגרים בקיבוץ את הכינוי "הבובה זיוה": הייתי ילדה-בובה, ילדה טובה עם זוג צמות וחיוך ביישני וכך הפכנו היא ואני לאחת.
לימים, כשבגרתי, חזרתי אליה במבט מפוקח מעט וניסיתי באמצעות עיסוקי כאמנית לעקוב אחר סיפור המסע שלה, שיצא מהבובטרון ועבר בקיבוץ ושוב חזר "הביתה", למקום הפרטי שלה, לבובטרון. מקום שאין בו אמא-אבא, רק חברת השווים, חבורת בובות-שחקנים... כפי שאנחנו גדלנו בבית הילדים. ועלו שאלות נוספות: מי היא הבובה זיוה, שמציגה את עצמה ככל ילדה, "אבל בכל זאת קצת אחרת". האם היא שונה כי היא בובה או שהטקסט מייצג תחושה פנימית של אחרות של הסובייקט בתוך הקבוצה, שבאה לשמור על הייחודיות שלו?
בסדרת הציורים על הקירות שמרתי על הרצף הסיפורי, פס הטקסט למטה שמתפקד כתרגום לסרט, אך הציורים אינם נענים לו ומערבבים עבר והווה, קטעים מהספר הבובה זיוה שצילם פטר מירום וקטעים מספרים אחרים מאותו ז'אנר, צילומי משפחה שלי וצילומים שמצאתי בארכיון הקיבוץ שלי. כל אלו מתערבים בעלילה, מאוחדים ע"י הטקסט והמקצב וע"י האדום העז שקורן מהם, כצבע הרגשות שפועמים בנפש הגיבורה, כצבע האהבה והגעגוע, המהול בבדידות ובכאב.
הבדים תלויים בצפיפות, גדושים בדימויים של קבוצות ילדים למול הילדה האחת. לפעמים ילדה, לפעמים בובה.
סיפור המסע והתלאות של הבובה הוא גם סיפור אהבה לכל דבר עם "הפי אנד". הוא נפתח בהעלבות צורבת מחברה יוקטן ובבריחה, ומסתיים בהתפייסות ובהבטחה שלא ייפרדו לעולם. סיפורה של הבובה נגמר בטוב, אך לילדה זיוה לא נותרה ברירה והיא נאלצה לגדול ולעזוב את עולם הילדות, עולם הפנטזיה.
בוידיאו המוקרן בתערוכה,מצולמת כהד,הולכת ונעלמת ושבה ומופיעה, דמותה של הבובה המקורית, הבובה זיוה שיצר הונזו. בדיבוב ברקע פונה האמנית לבת דמותה הבובה בדברי פרידה ומבקשת ממנה (כמייצגת את הילדה שבתוכה) לעזוב ולאפשר לה להמשיך בדרכה, ולהתבגר:
"לכי ליקטן שלך שיחבק אותך חזק.
חזרי לתיאטרון הבובות שלך. לגמל, לליצן, לקוסמת.
תני לי מנוחה."
זיוה ילין, קיבוץ בארי 2011
מול העריסה הריקה
התערוכה "לינה משותפת", המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, מעוררת סערת רגשות בקרב רבים מהמבקרים בה. בני קיבוץ נזכרים בעזרתה במשקעים שהותיר החינוך המשותף, אבל רבים מתנגדים ל"בכיינות" של האמנים ולניסיון לראות בקריסת הקיבוצים מטאפורה לחברה הישראלית כולה.
מאת: דנה גילרמן
הכתבה "זו ילדותנו השנייה", שפורסמה לאחרונה בעיתון "הקיבוץ" ועסקה בתערוכה "לינה משותפת", עוררה תגובות קשות מצד קוראים וגולשים באינטרנט. נדמה שהסיבה לכך היתה הנימה האוהדת שנקט הכתב הותיק קרני עם-עד כלפי התערוכה, שמוצגת בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. "הכתב לא מבין מהחיים שלו כבר הרבה זמן והתערוכה מזעזעת", כתבה אחת הגולשות. "חתיכת פאדיחה קיבוצניקית טיפוסית לתת לעילג חסר הבנה באמנות לסקר תערוכות, בושו והיכלמו", כתב גולש אנונימי אחר.
סערת הרגשות באה לידי ביטוי, אמנם מעודן יותר, גם בקרב המבקרים בתערוכה. מאות אנשים, מרביתם בני קיבוץ וחלקם חברי קיבוצים גם בהווה, פוקדים בכל יום את המקום. רבים מהם באים שוב ושוב. חלקם עוקבים אחר הסבריה של המדריכה העירונית, מעירים, מתקנים, מגוננים. יש כאלה שבאים כדי לכעוס.
"הנה זאת שיוצאת נגד המטפלת", אמרה אחת המבקרות עוד לפני שנכנסה לחדר בו מוצג המיצב "נוקטורנו" של אפרת נתן. "כולם פה בכיינים, הייתה ילדות מאושרת בקיבוץ", אמר מבקר נוסף עוד לפני שהחל את הסיור בחללים. אין ספק שרבים מהמבקרים שמגיבים על התערוכה – תגובות שנעות מהתרגשות גדולה ועד עצב ויגון – חוו בשלב כלשהו בחייהם את החינוך המשותף.
הנורמלים מול הרגישים
מה ב"לינה משותפת" מעורר רגשות עזים כל כך? אולי עצם העובדה שמישהו העז לגעת בנושא הרגיש, ולעשות זאת בשפה אמנותית שאינה מחויבת לשמור על איזון: אולי זו האווירה הכללית, שבסופו של דבא אינה משבחת את האידיאולוגיה הקיבוצית: ואולי זו התזה שמציגה אוצרת התערוכה, טלי תמיר, שגורסת כי בלינה המשותפת הפרט נבלע בקבוצה בעל כורחו.
"יש פה המון סיפורים שמתחילים להיחשף וזה מה שחשוב", אומרת עידית לבבי-גבאי, אחת המשתתפות בתערוכה. "אנשים מגיעים לפה כדי להעז ולפגוש את עצמם. באים אלינו בטענות שז לא היה ככה, אבל זה לא משנה. הכוח של התערוכה טמון בכך שהיא פתוחה לפרשנויות רבות, להרבה נראטיווים". אם בוחנים את היצירות עצמן, קשה להבין מה מעורר התנגדות עזה כל כך. למעט עבודה אחת או שתיים, אין בה יצירות קשות או בוטות במיוחד. אין זכר לנושאים כמו התעללות ופדופיליה, שגם הם נידונו לא מעט בהקשר של הלינה המשותפת בקיבוצים והופיעו בטקסטים מרכזיים שעסקו בנושא זה. נדמה שהאוצרת נמנעה במכוון מנגיעה במקומות הקיצוניים.
עם זאת, במבט נוסף מתגלה משהו שעלול לקומם מעט בבחירה האוצרותית: למרות התזה והטקסטים המלומדים שבקטלוג, התערוכה עובדת בעיקר במישור הרגשי. ככזאת, היא מייצרת מיד אמפתיה והזדהות, גם בקרב צופים שלא חוו את הלינה המשותפת. הפנייה לרגש ולנושא אוניברסלי כמו ילדות והורות, וההתעלמות מההקשר ההיסטורי והכלכלי של הלינה המשותפת בארץ, עלולות לבטל את הממד הביקורתי, ולהציג רק נקודת מבט אחת של נושא בעל פנים רבות.
גם לעירוניים שבין המבקרים, ובמיוחד לאמהות שפוקדות את התערוכה ותינוקות בידיהן, קשה לעמוד מול העריסה המיותמת של אפרת נתן ולא לדמוע. גם אלו שלא נאלצו בילדותם לשמור תמיד על מצב רוח טוב אינם נשארים אדישים מול בובת הגרב מכמירת הלב שנאלצת כל הזמן לחייך במיצב הוידיאו של נעה רז מלמד. אפשר גם להרגיש היטב את הבושה והמציצנות בעבודות הצבעוניות, העשויות פייטים, של שולה קובו, שמתארות סצינות מהמקלחות המשותפות. נדמה שבסופו של דבר התערוכה מנסחת כתב אישום, שסוחף גם את המופים.
העיתונאי קרני עם-עד מאמין שאותה נימה אחידה כביכול היא זו שמכעיסה כל כך את בני הקיבוץ. "המבקרים טוענים שכל האמנים בעצם מייבבים, שכל התערוכה היא בכי ונהי על הילדות בקיבוץ", הוא אומר. "התערוכה מעוררת מחדש את המחלוקת שהייתה בין שני המחנות כבר לפני 20 שנה בין אלו שרצו להמשיך בלינה המשותפת לבין אלו שיצאו נגדה. נותרו עדיין משקעים."
הגדרת האמנים המשתתפים בתערוכה כ"מייבבים" או "בכיינים" חזרה על עצמה כמה פעמים, בעיקר מפי צופים גברים. בערב עיון שהתקיים לפני כשבועיים במוזיאון תל אביב ועסק במוטיב הקבוצה ובטראומת הלינה המשותפת, אמר אחד מהיושבים באולם: "תמיד היו הנורמלים והיו ה'רגישים'. נראה שהאמנים שבתערוכה שייכים לזן השני." "כולם פה בכיינים", ציין אחד המבקרים בתערוכה. אמן יוצא קיבוץ שבא איתו סיפר כי תמיר פנתה אליו בעבר והציעה גם לו להשתתף. "אמרתי לה שלא כדאי לה, כי אני לא מתכוון להגיד כמה היה לא טוב. להיפך. אני זוכר את הלינה המשותפת כתקופה המאושרת בחיי."
באים מאהבה
דבריו של אותו אמן מחדדים את השאלה שעולה שוב ושוב בקשר לתערוכה הזאת ולפועלה של תמיר: מה קדם למה- התזה או העבודות? תמיר חוזרת ואומרת שמסקנותיה עלו מהתבוננות בעבודות. רבים ממבקריה טוענים שהעבודות נבחרו על פי התאמתן להשקפת עולמה. כך או כך, האמנים עצמם, גם אם הם משרתים את תפישת עולמה של האוצרת, מתייחסים לנושא ברגשות מעורבים. מעטים מהם יתארו את הלינה המשותפת רק בגוונים שחורים. אפרת נתן עומדת על כך שעבודתה, שנחשבת אחת המרגשות והקשות שבתערוכה, מדברת אמנם על בדידות, אבל גם על מרחבים שאיפשרו את היצירה. זיוה ילין, ילידת קיבוץ בארי (שנשארה בקיבוץ), מציינת כי יש משמעויות רבות בעבודתה, שמתבססת על הספר "הבובה זיוה". "היא נוגעת בדברים הקשים שהיו בחינוך המשותף, למשל המטפלת שהייתה תחליף לאם, אך גם מהולה בנוסטלגיה ואהבה לנופים ולאנשים", היא אומרת.
גם ילין, כמו חלק מהצופים, מרגישה שהתערוכה מצטיירת כחד-ממדית. לדבריה, "יש בתערוכה הזאת הגזמה גדולה שיוצרת עיוות ופשטנות. זו קלישאה להגיד שכולנו יצאנו אותו שטאנץ, או כמו ממכונה, כפי שעולה מהמיצב של הילה בן-ארי. אני לא עומדת מאחורי אמירות כאלה. אני, כמו הרבה שגדלו במסגרת הזאת, באה מאהבה והמון כבוד. גדלתי בהרגשה שיש לי את הילדות הכי טובה בעולם והעירוניים האלה, שישנים אצל ההורים, זה משנו מוזר. ברור שהלילות בבית הילדים היו קשים וכך גם העובדה שבכל ערב החליפה את ההורים שומרת אחרת", היא מוסיפה. "היום לא יעלה על דעתי שהילדים שלי לא יגדלו בבית. יש דברים שהיום נראים מופרכים לגמרי ולא ברור איך הם הסכימו לצורת החיים הזאת. אני לא אומרת שהכל היה טוב, אבל בהחלט מורכב. אני מבינה צופים שמגיעים לתערוכה ויוצאים מזועזעים."
קולן של הנשים
העיסוק באמהות ובהעדרה, שעולה בעבודותיהן של ילין, נתן ואמניות נוספות, הוא אחד ההיבטים המעניינים והמחדשים בתערוכה. אמנם זהו דיבור מוצנע, סמוי עדיין, מגשש, אבל בעל נוכחות. "אני שומעת שאמהות ובנות נוסעות לתערוכה ביחד כדי לדבר על דברים שאף פעם לא דיברו", אומרת עדית לבבי-גבאי. "היא מאפשרת איזשהו קתרזיס ביחסי אמהות-בנות, אך היא גם פותחת נושא רגיש שמעורר כעס. בכלל, אני חושבת שהחידוש בתערוכה הזאת הוא קולן של הנשים. בשנות ה-70 אמנים יוצאי קיבוץ מתחו ביקורת על האידיאולוגיה הכוללת, ואילו פה נשמע קולו של הפרט, של היחידה. הנשים שמדברות היום הן גם אלו שלא הסכימו לשלוח את ילדיהן לבית הילדים, ושבסופו של דבר חוללו את המהפך מלינה משותפת ללינה משפחתית."
גם הד"ר רונית פלוטניק, אחראית על החינוך לגיל הרך בסמינר הקיבוצים, שחקרה את הלינה המשותפת וביקרה בתערוכה עם קבוצת יועצות פדגוגיות, רואה את חשיבותה של התערוכה בכך שהיא פותחת את הנושא ההורי, הבין-דורי. לדבריה, "אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותי היא איך בוגרי הלינה המשותפת מתמודדים היום עם ההורות. אנשים שגדלו בלינה המשותפת לא זכו להנחלה של הורות משפחתית מורכבת. חלקם, מתוך תחושת הרעב התמידי, נמצאים עם הילד כל הזמן ולא יודעים לשים גבולות. מנגד, הורים שנשארו בקיבוץ – שהוא מקום בטוח יחסית- יכולים באותה קלות לנטוש את הילדים. הם זזו לשני קצוות ולא יודעים איך לתפקד כהורה אוהב שגם מציב גבולות."
פלוטניק סבורה כי התערוכה מאפשרת לכלל האוכלוסייה "ללמוד משהו מהניסיון הזה על עצמה. אותם נושאים שמטופלים בתערוכה קיימים בעוצמות אחרות גם באוכלוסייה הלא קיבוצית. היא מלמדת את כל סיפור היחסים בין הורים לילדים, אז והיום. החברה הקיבוצית עברה שני משברים – היא לקחה את הילדים מההורים, והיא החזירה אותם עם 1000 מטלות הביתה. יש משהו בניסיון הזה שמזכיר חוויה של הגירה, אבל קשה יותר. אף על פי שהם לא זזו מטר מהבית, כל תנאי החיים שלהם השתנו לחלוטין, וזה יצר מצב פסיכולוגי קשה. מכיוון שהשינוי קרה במקום המוכר, לקח זמן בכלל להבין שהיה שינוי."
החלום ושברו
אותו שינוי, כך חושבים רבים מבני הקיבוץ, הוביל בסופו של דבר למצבו של הקיבוץ היום – חסר אידיאולוגיה, מופרט, מחפש מחדש את דרכו. נדמה שחלק מהצופים בתערוכה מזהים בה לא רק את החלום על חברה טובה יותר, אלא גם את הסימנים הראשונים לשברו. "החלשת הפרט באופן שיטתי באותה לינה גרמה בסופו של דבר לקריסתה של המערכת כולה", סיכם אחד המשתתפים בדיון שהתקיים במוזיאון תל אביב.
אבל האם אפשר לראות באותה קריסה מטאפורה לקריסתה העתידית של החברה הישראלית – כפי שמבקשת טלי תמיר מהצופים בתערוכה? תמיר רואה את הניסוי הקיבוצי כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. "האם ייתכן שמה שיתפרק כאן לא תהיה רק הילדות בקיבוץ, אלא גם המבט הישראלי הנרקיסיסטי המתמקד בעצמו ובכוליותו, ומתקשה לראות את האחר?, כותבת תמיר בקטלוג.
נדמה שבכך היא יוצרת התנגדות נוספת, לא רק בקרב בני קיבוצים שמתקשים להתמודד עם האמירות הקשות ביחס לעברם, אלא עם ציבור רחב יותר, שמתנגד להכללה הגורפת. "הבעיה מתחילה בכך שתמיר לא רק משמיעה לנו את היחיד האותנטי, אלא גם מנסה ליצור איזו הכללה ותובנה", אומרת גליה בר-אור, מנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד(אחד הקיבוצים היחידים שבהם לא הייתה כמעט לינה משותפת). "טלי רואה ברעות החולות של הקיבוץ סימפטום לחברה הישראלית בכללותה, ועם זה יש בעיה מאוד רצינית. בסך הכל ללינה המשותפת יש הקשר כלכלי, היסטורי, חברתי וגם אידיאולוגי. ברגע שדבר מנותק מהקשרו, הוא בעצם נהפך לקריקטורה. תמיד נשאבים לסיפור של הפרט, אבל יש בעיה לצאת מזה להקשר כולל."
בר-אור סבורה כי "האופן שבו מתייחסים היום ללינה המשותפת הוא בעצם ניסיון לקעקע את החברה שקדמה לנו, של ההורים שלנו, שהייתה להם אג'נדה. האמירה שיוצאת מהתערוכה היא שיש מחיר איום ונורא לניסיונות חברתיים, ושעדיף לא לנסות. המסקנה הזאת היא צורך של אוכלוסייה מסוימת, שגם אני משתייכת אליה, נטולת כל אג'נדה או אחריות חברתית. זו החברה הישראלית, חברה זעיר-בורגנית ופסיאודו-ליברלית שלא מכבדת את החברה שקדמה לה, למרות כל השגיאות שנעשו. השגיאות האלה לא נעשו סתם, אלא משום שאנשים ביקשו לחיות אחרת. מובן שיש כוח חברתי שפועל על יחידים, אבל זה חלק ממערך כולל. הלינה המשותפת הייתה חלק ממערך שלם של גישה פדגוגית, של יצירה תרבותית, ומבחינת כל ההקשרים האלה זו תופעה מרתקת." שקרסה לבסוף.
"זה עדיין לא אומר שלא הייתה לה משמעות, שזאת הייתה טעות. זה היה מהלך של אנשים שחיפשו תשובות לכמה שאלות מציקות, שעדיין לא נפתרו. למשל, איך להפוך את ה"יחד" לנסבל יותר. היחד הזה יכול להיות גם מלחיץ נורא ודכאני ואכזרי, והוא יכול גם להיות סולידריות, כוח ותמיכה. הדברים מורכבים. תערוכת אמנות שמדברת בקול אחד היא חשודה".
לא יכול להיות שחוויה קולקטיווית תבוא לידי ביטוי בצורה דומה?
"לא. לאמנות יש כלים אחרים, היא נוגעת בעולם שהוא תמיד בלתי צפוי והוא לא יכול להיות אותו עולם אצל כולם. ברור שהעניין הרגשי בתערוכה מאוד מעורר וסוחף. הייתי מרגישה כך גם אם התערוכה הייתה מדברת על ילדים של משפחות בבני ברק או של העשירון העליון ברמת-אביב. תמיד מתרחש משהו בבתים. בכל בית יש גווייה בארון. ההבדל הוא שמי שגדל בעיר יכול להאשים רק את אבא ואמא. בקיבוץ אפשר להאשים את השיטה. זה לא אומר שהשיטה לא גרמה סבל ליחידים ושלא חשוב שהם ידברו על זה, אבל במובן הכי רחב אני חושבת שההשפעה הכי גדולה בקיבוץ, בעיר ובכל מקום זה ההורים."
זו ילדותנו השנייה / עיתון "הקיבוץ", 30.6.2005
אפשר להתייחס לנקודת המבט "הקיבוצית" בתערוכה המונומנטלית "לינה משותפת"
* אבל כדאי גם להתפעל מאיכות העבודות ולהתרגש מהחוויה האומנותית
* דו"ח המבקר
קרני עם-עד
העניין הציבורי-תקשורתי בתערוכה המונומנטלית "לינה משותפת" שאצרה טלי תמיר במוזיאון תל אביב, "ביתן הלנה רובינשטיין", מתייחס בעיקרו לזיכרונות הילדות מהקיבוץ הישן (הרע או הטוב) – אבל מחמיץ את ההישג העיקרי: מיצבים טובים ומעוררי עניין. אפשר להתווכח על עמדתה של תמיר לגבי לינה משותפת כמטאפורה להזדהות ישראלית טוטאלית עם קבוצות, ארגונים, יחידות צבאיות וה"יחד". אפשר לחלוק על ניסיונה להפחית מעוצמת ייסורי הילדות לטובת עבודות מרוככות ונגישות לקהל הרחב. עם זאת, קשה שלא להתפעל מאיכות העבודות שהתגבשו לכדי יחידה מובחרת, ומתבונת האוצרת שמיקמה אותן בחללים סגורים ופתוחים המקיימים ביניהם דו-שיח חרישי ומשביחים את החוויה האמנותית.
קשה להקיף 21 עבודות בטור אמנות מוגבל במילים, ולכן קיבצתי כמה מהמסקרנות ו... המאכזבות שבהן. קומת הכניסה מעוצבת כ"בית ילדים קלאסי של שנות ה-50", כולל דלתות הרשת והעיצוב הממוסד, שגורס גם קירות צבועים עד מחציתם, "היכן שהילדים עלולים להכתים". האדריכל חגי תמיר אחראי על ההברקה הזו, שמתפקדת כעבודה בפני עצמה. באחד החללים הקטנים, הרבועים, מציגה דרורה דומיני (אקס מרחביה) שקפים של מגדל המים המצולק ואנדרטת הגבורה של נגבה (נרטיב גברי), גו פיות עבודה וצמות (נשי) ומעל הכל גבות חמורות סבר, של סטאלין, שהשקיף על המתרחש בחדר האוכל. בחדר סמוך מציג זמיר שץ (עוזב כינרת) שלל דיוקנאות מצוירים של אשכנזים ומזרחים, וסרט וידיאו המנציח אותו כשהוא פוסע על שפת הכינרת. למרות העניין הפוליטי שנרמז במכחול עבה (התימנים של כינרת?) מדובר באחת העבודות המאכזבות בתערוכה. שני מיצבים מרגשים, מהיפים בתערוכה, הם אלה של עידית לבבי-גבאי (אקס מרחביה) ואפרת נתן (אקס כפר רופין). לבבי-גבאי תלתה שורה ארוכה של מגבות מטבח בלויות דווקא על הקיר החיצוני, ואילו בחלל הפנימי מיקמה תכלת שמים בוהקת, שמש מוארת על רצפת החדר, דימוי של פה מושתק באמצעות רצועות של שמיכת קוצים, ומדפים קטנים עליהם מונחים חבילות קש קטנות (מזון) וצמר (לבוש) על גבי המגבות הבלתי נמנעות. כל זה נקרא: "החדר ההפוך". אפרת נתן, בעבודה שמשלבת חזות נזירית עם ילדות "אכזרית", מאפשרת לצופה להביט מתוך חדר המתנה וחלונות רשת אל מיטה לבנה בחלל שחור. מזרן המיטה רומז על סדיני הלילה הרטובים, מדמעות ומשתן. מצמרר.
יפתח אלוני (אקס גבולות) מציע מילון מושגים קיבוצי, בעזרת הקרנה של מושגים מכוננים על הקיר ומאות גלויות שניתנות לאיסוף. בצדן האחד של הגלויות מופיע המושג ומצדן השני פירושו, כפי שתואר על ידי האמן ואנשי שירה, ספרות והגות שהתייחסו אליו. כך, למשל, מתוארת ההשכבה: "דקה אחר דקה, נצח אחר נצח, מניחים אותי כל ערב במצב של שכיבה. אני מחכה למלאכים קרועי העין. אני מחכה שיבערו הכוכבים. דקה אחר דקה, נצח אחר נצח, אך דבר אינו מרפה או מתפתח" (טד יוז). בהמשך מובא ציטוט מספר בראשית, על הפרדת האור מהחושך.
הילה בן-ארי (אקס יגור), בציור-פיסול מצוין, עיצבה מעין "מכונה מתוחכמת" לייצור סדרתי של בנות קיבוץ רוקדות, נכונות לכל משימה. הפסל של דינה הופמן (אקס עין-גב) "שוקולד למריחה", מצטיין יותר במשפטים המשולבים בו, מאשר בחזותו הכללית. מדובר ב"טוטמים" גדולי ממדים, צבעוניים עד בחילה, שמכילים את המר והמתוק בילדות הקיבוצית. כל ילד בקבוצה "זוכה" למשפט מגדיר, כגון: "עופרה בת שש משחקת עם הבנים", "חביבה בת חמש וחודש ולאמא שלה יש מספר על היד". וגם רמזים פיקנטיים יותר, כמו "שרהלה ש', בת כמעט חמש וחצי, שרה בלי הפסקה" ו"אריק ש', רוצה להיות גנרל ואחר כך ראש ממשלה". ורד לוי (אקס מחניים) עבדה על קיר כאילו היה "מפת דרכים" של ילדותה. היא חצבה בעץ את הדרכים שהובילו מבית הילדים לבית המשפחה, מהבית למגרש הכדורסל, משם למקלט. אי פה ואי שם כתמים ירוקים של דשא, ותו לא. "צילום האוויר" הזה הוא תיעוד מכמיר לב על "ימים לבנים וסיזיפיים" בקיבוץ שניווט את ילדי החלום שלו למסלולי צעידה קבועים. זיו בן דב (אקס יזרעאל), בעבודה מצוינת, יוצר מגדל אנושי מאוזן של נערים היושבים זה על כתפיו של זה. הרגליים נדמות ככנפי מלאך שמוטות, והזקיפות הלאומית נדמית לפתע ככיתה אלמונית נטולת חיים.
כמה עבודות מעולות מוצבות זו לצד זו בחלל הביניים של ביתן האמנות. זיוה ילין (בארי) מציגה את סיפורה של "הבובה זיוה" (מאת רפאל אליעז), שעזבה את הבובטרון ועברה לקיבוץ, שם היא מבקשת להיקלט בקרב הילדים. ילין ציירה – במכחול שחור על רקע אדום בוהק – סצינות מהסיפור, בו שזרה תמונות מהילדות שלה ומזו של בתה הקטנה, וגם צירפה "תמונות" של מחזורי ילדים ונערים מבארי. הסיפור כולו מואר במנורות לילה, ובאמצעות אוזניות ניתן להקשיב לילין נפרדת מהבובה שהייתה לה "חברת ילדות" ושותפה לחלומות ילדות.
העבודה הקשה ביותר בתערוכה היא "תפור בבטן" של אדוה דרורי (בת שריד). דרורי חזרה אל הר הכותנה של ילדותה, ששימש למרבץ ולמקפץ הילדים שהתבקשו להדק את הכותנה. גן המשחקים הקולקטיבי הזה הפך אצל אדוה למעין "זירת פשע" או מכונת מוות אימתנית, המשליכה לתוך המשקע הרך ילדים מכוסי-עיניים, חלקם ערומים, ושקיות אטומות שמכילות איברי ילדים. בראש הערימה ממשיכה מכונת התפירה לייצר קורבנות קטנים לגחמות החברים. שיר ערש מלווה את הסצינה המזוויעה הזאת. כוחה של העבודה הוא גם חולשתה: ההישג הטכני מעורר התפעלות ובא על חשבון האמירה המושגית. ההקשר לא ברור דיו וגם משפטים כמו: "אני אוהב לאכול ילדות קטנות ולאכול את הפיפי והקקי של אמא ואבא" לא מצליחים להעשיר את החוויה. תמר הורוביץ-לבנה (כברי, בת עין החורש) בנתה דגם ענק של אצטדיון ספורט מעץ, נטול שחקנים וצופים, שרק מנורות גבוהות מאירות את ריקנותו. שש "שחקניות", כתרנגולות ערופות ראש, תלויות על הקיר ככלי אין חפץ בו. מוזיקה של רקוויאם, מאת מנדלסון, משלימה את אווירת החרדה והאיום שמשרים המגרש הריק והדמויות הפצועות.
נעה מלמד (בת גבע שחיה שנים רבות בלוחמי הגטאות) עטפה, ברחמים ובצמר, "בובות" גולמיות של "נחום תקום", עשויות פוליאסטר. בתוך חלל פנימי שדומה למקלחת משותפת או לחדר בדיקה של רופא, ניתן לצפות ב"לופ" וידיאו שמראה שוב ושוב פני ילד המתעוותים לכדי חיוך בעזרת רצועת בד שנמתחת מאחוריו על-ידי יד מבוגר.
העבודה בחלל העליון, של סימה מאיר (דליה), מכליאה בין ארגזי פרי לפסיפס אבנים, בין דמויות חברים לבין ביטויים שגורים – "איפה כולם", "הרוב קובע", "מה יגידו" וכיו"ב, ובין הנמוך לגבוה, הקולקטיבי לאישי. כדרכה- מדובר בעבודה חכמה מעוררת מחשבה.
"מפגן האש" של ענת מסד (כפר מסריק) אמנם מקבל את פני הבאים לביתן האמנות, מעל דלת הכניסה, אבל התפקוד שלו אינו מנומק דיו, וגם הכתובות הטעונות נסתרות מהעין. תמיר שר (עוזב כפר מסריק), בעבודות מחשב מצוינות, נדחק לשולי חלל הכניסה, ועל כך חבל. תערוכה שווה צפייה.
בובה זיוה - יורם גורן
"אני ילדה ככל ילדה שבעולם, גם לי שמלה וחגורה וסרט, עיתים בוכה, עיתים צוחקת סתם,
אבל אני בכל זאת קצת אחרת. קוראים לי זיוה, שם יפה לא כן? יש עוד שמות יפים, יעל או ורד.
להן, גם לי יש שכל, טעם, חן. אבל אני בכל זאת קצת אחרת. אם תשאלוני : מה את מדברת ?
מדוע את בכל זאת קצת אחרת ? אשיב לכם : כיון שיש סיבה ! ומהי הסיבה ? אני בובה !"
המונולוג הזה לקוח מספר ישן שבוים וצולם לפני המון שנים ע"י פטר מירום, חבר קבוץ חולתא, הזכור מספרי
הצילומים שלו על האגם הגווע, הים המוזר, אורות מן הבית ורבים אחרים, אשר ליוו את חיינו הצעירים ואחר כך
את ילדינו.הטכסט ל"בובה זיוה" נכתב ע"י המשורר רפאל אליעז .
כל הפתיחה הזו באה משום שרציתי להכין כתבה על זיוה ילין, אמנית יוצרת, מורה לאמנות במעלה הבשור ובספיר,
אוצרת ומנהלת של הגלריה בקבוץ בארי. בדיוק קורה שזיוה משתתפת בתערוכה קבוצתית שתיפתח בביתן הלנה רובינשטיין בנושא הלינה המשותפת.
זיוה ילין לקחה את הנושא אישית והכי קרוב שאפשר. "הבובה זיוה " – גן כלנית – גן הילדות בבארי.
העבודה עוסקת בילדות, בזמן שעובר. שלשה מסכי פלסמה קטנים המראים את חצר הגרוטאות בגן – בבוקר פעיל,
צהרים שונה וערב עם הפעילות לפני שהולכים לישון, ובכל זה תחושת הזמן היא הגורם החשוב. החול שבארגז,
עם טביעות האצבעות והרגלים היחפות גם הוא סמן של זמן. צפצוף ציפורים, רכב עובר ורעשי יום. הכל צולם
בפילטר כפול ויוצר תחושה שהדברים צולמו מזמן. המסך הרביעי הוא הבובה זיוה, ע"פ הספר,הבובה עצמה, המקורית מהבובתרון של גבעת חיים, נמצאה בביתה של עירית, בתו של הונזו, היוצר של התאטרון בגבעת חיים.
זיוה הילדה שויכה לבובה זו, תמיד קראו לה בקבוץ "הבובה זיוה".
על שני קירות גדולים פרושים הציורים, רישומים בשחור על גבי אדום, שנעשו בדרך דומה לציור פרסקו, כאשר הרקע האדום עודו לח. זיוה מעידה על עצמה שהיא בעיקר רשמת. כשדיברנו על משמעות הרקע האדום, הטומן בתוכו משמעויות ואפשרויות כמו אהבה, פחד , מלחמה, וכמובן סוציאליזם ועוד....
אך הסיפור שמאחורי האדום התחיל במקרה כשכמות גדולה של צבע אדום הצטברה בסטודיו, ויד המקרה – אנחנו יודעים – נגעה בהרבה תוצאות מוצלחות. וכאן אין ספק, כאשר אתה רואה את התוצאה, ברור לך שרק כך זה יכול היה להיות.
מתחת לרישומים – ולמעשה משולב בהם – רץ הטכסט מתוך הספר. הציורים עצמם הם פסיפס של פיסות חיים מגן כלנית, מקבוצת הילדים ומהקבוץ של פעם, והבובה זיוה מביטה ובוחנת.
העיסוק של זיוה, האמנית הבוגרת בנושא הזכרונות והילדות נמשך לאורך הרבה שנים ונראה שהגיע לשיא מעניין בתערוכה זו. זיוה מעידה על עצמה שאין לה זכרונות טראומטיים מתקופת בית הילדים והלינה המשותפת.
אני יכול להעיד מהתרשמות וממראה עיניים שהנושא טופל באהבה גדולה ובהרבה כשרון.
יכולתי לכתוב עוד כמה עמודים, על הסיפור עצמו, שהוא מקסים ומלא רגש, על בובה שנפגעת ונעלבת מהחבר שלה בבובטרון וכל הקורות אותה בשבילי הקיבוץ.ועל התאורה המיוחדת בתערוכה, אך אין מקום והעורכת בטח תקצץ.
בסיום ( בינתיים ) שאלתי את זיוה : " לאן הולכים מפה " , תשובתה לא אמרה דבר מפורש. אך אני ארשה לעצמי
לצטט את הסיום מתוך המכתב שכתבה זיוה לבובה:
..." בובה זיוה שלי, עברת את המסע עד תומו וחזרת הביתה לתיאטרון הבובות שלך, לחצר הקטנה, ליקטן שלך
שנזהר עכשיו יותר שלא להעליב אות.
השנים שעברו לא השכיחו לי אותך, בובה-ילדה קטנה ומבוישת. אני שומרת אותך לעצמי, כל פרט קטן ממך.
זה נמצא אצלי בעיניים הנוטות לדמוע, בחיוך המבויש. במראה הילדה-אשה שלי.
השתלטת עלי כל כך . צפוף לי פה איתך. אני עוזבת עכשיו. למדתי סוף סוף לנהוג לאן שארצה.
תסלחי לי, אני מכווצת אותך למקום קטן יותר. אל תדאגי, אפילו ארצה , לא אוכל לשכוח אותך.
בובה זיוה שלי, אני את, אבל פחות ופחות.
לכי ליקטן שלך שיחבק אותך חזק.
חיזרי לתיאטרון הבובות שלך. לגמל, לליצן, לקוסמת.
תני לי מנוחה."
ואני נשביתי – יורם גורן.
מכתב לבובה זיוה
. . . הדרך הביתה בלילה נמשכת לאורך הפס הצהוב המסנוור . השירים ברדיו מתנגנים כבדים. אני מחזיקה בהגה חזק. השכמות והעורף תפוסים לי.
השיחה הזאת, אני יודעת, צריכה הייתה להתרחש כבר לפני עשרים שנה. התמהמהתי. כמו פיטר פן, לא רציתי לגדול. אני כותבת אליך, בובה זיוה שלי, ממרחקים ארוכים, מרחבים של שנים ודרכים שקשה לי לעזוב. נאחזת בהם , בילדות ההיא, וכמה שמחזיקה חזק, כך זה נשמט לי . כמו לנסות לאחוז במים, באוויר.
את עברת את המסע ברגלייך הקטנות. בנעלי העור החומות הגבוהות, שהמטפלות בהקמה צחצחו שוב ושוב. היה לך בראש מין סיפור כזה, שבו את היית מיוחדת : רואה, נמצאת, שומעת – אבל לא משם. "מדוע את בכל זאת קצת אחרת?" מי נתן לך את החוצפה לחשוב שאת מיוחדת?
בתיאטרון בובות שבאת ממנו יש עוד בובות כמותך. כולן אותו דבר, אותם בגדים, אותן נעליים גבוהות, אותן צמות. . . . אבל את הסתובבת ביניהן כמו רואה ואינה נראית, כמו בתוך סרט.
המטפלות קראו לך "בובה זיוה" על שם הבובה ההיא מהסיפור, זה שאמא אהבה לספר לך לפני השינה, בקולה הרך והשקט, עם סופים רכים . היו תקופות של הסתגרות שאמרו עליך שאת "פרח אל-תגע-בי" , כי לא נתת לידיים הזרות לטפל בך, רק אבא יכול היה להקים אותך ממנוחת הצהריים.
כשדלית ורקפת שיחקו בפינת הבובות באמא ותינוקת , את היית ממש לידן, במרחק נגיעה, אך לא היה מקום שם בשבילך. אז היית ולא היית. נעלבת ולא מראה, ובפנים הכל מכווץ.
במשך השנים למדת להשפיל מבט, להימנע מהמבוכה ומהרוע. תהיי טובה, תוותרי, כך תהיי מוגנת.
במשחק של הקטנה שיושבת בפינה זכית באהדה ובחמלה.. . . כמו ציפור. לא תופסת מקום, לא אוכלת יותר מדי. רק קצת ועוד רגע תפרחי לך מכאן.. . .
בובה זיוה שלי, עברת את המסע עד תומו וחזרת הביתה לתיאטרון הבובות שלך, לחצר הקטנה. ליקטן שלך שנזהר עכשיו יותר שלא להעליב אותך.
השנים שעברו לא השכיחו לי אותך, בובה-ילדה קטנה ומבוישת. אני שומרת אותך לעצמי, כל פרט קטן ממך. זה נמצא אצלי בעיניים הנוטות לדמוע, בחיוך המבויש. במראה הילדה-אשה שלי.
השתלטת עלי כל כך. צפוף לי פה איתך. אני עוזבת עכשיו. למדתי סוף סוף לנהוג לאן שארצה.
תסלחי לי, אני מכווצת אותך למקום קטן יותר. אל תדאגי, אפילו ארצה, לא אוכל לשכוח אותך.
בובה זיוה שלי, אני את, אבל פחות ופחות ופחות.
לכי ליקטן שלך שיחבק אותך חזק.
חיזרי לתיאטרון הבובות שלך. לגמל, לליצן, לקוסמת.
תני לי מנוחה.
A doll named Ziva
My name is ziva. All along my childhood, people around me used to call me בובה זיוה" “ = “a doll named ziva”.
The man who was responsible for it was Peter Merom, the man with the camera.
Peter merom wrote and photograph this book . The doll in the book belonged to a famous children puppet theater.
In those days we slept in a children house. My parents used to read to me בובה זיוה every night before going to sleep, and along the years I found my self identifying with בובה זיוה from the book.
We became like swamis twins: my twin is a doll-child in the puppet theater. She is different from the other kids in the group, she feels like an outsider, she is sensitive and when she gets hurt- she runs away and after a long journey, she comes to a kibbutz.
In the kibbutz, she meats a new and strange world: children pass her from hand to hand till she almost breaks, she meats the farm-animals, and they scare her, she falls from a high tower and the children-garden teacher picks her up and gives her a classical kibbutz lecture: “get up! It’s nothing! When you fall – you don’t cry, you just get up and continue…”
At the end of the story, she feels she had enough of being a stranger, and she goes back to the puppet theater, where she had one friend who loves her.
In the whole story – there is no mention of a father or a mother.
Thinking about the work itself – I realized that I’m dealing again with the puzzle of my swamis twins – ziva the doll and me- and so many others, because my personal story and the dolls story represents the story of many children, who grew up in the kibbutz educational system.
Like in real life, the paintings and the text are a mixture of different flashes: memories, feelings, past and present, personal and collective events.
The text from the book, which runs parallel to the paintings, is like a translation to a movie – but it doesn’t explain the picture.
I had to arrange them all in some order:
My image as a grown up woman, appears in the paintings as holding the thread of feelings and emotions.
The other photos that you see are original photos of my childhood group, personal photos from the family album, photos from the kibbutz archive, and from other childhood books.
The red color which I choice expressed for me love, warmth, pain and nostalgia. The reading- lights above (which we called “little lights”) intensifies and dramatists the color.
In order to “cool” the sentimentality of the work – I arranged it in strait lines and equals intervolves.
The part of the video art contains 4 screens:
On 3 screens you see our sand box in the morning, noon, and afternoon – in order to give the sense of the passing time.
On the fourth screen’ the ziva doll appears and fades away like a ghost.
In the ear-phones you can hear me, ziva jelin, still a kibbutz member, forty years old, mother of 4, talking to my twin-doll, asking her to let me complete the circle and let me grow up.
One more personal note:
In all paintings you can see me, apart from the group of children, the group that people in the kibbutz identified you with for the rest of your life.
I am always on the side, looking in, looking at, always choosing when to be part of the group – or standing on the side. This is the big issue of the kibbutz: you always search for your place in the group. The group and the togetherness is the main powerfull thing in the kibbutz.
Ziva jelin
Kibbutz beeri
20.6.2005