זיכרון ממורנדום - 1999

אני לא יודעת למה אני זוכרת את זה / כברי/ 19.6.99-17.7.99

ישראל רבינוביץ

"אני צוברת זיכרונות ומשמרת אותם/קוברת – מטביעה בתוך המים. הזיכרונות, מעצם טבעם, חמקמקים, מטושטשים, מקוטעים – אישיים וקולקטיביים בו זמנית, ובעיקר מביאים את נקודת המבט של בת המקום, בעיניים של ילדה שגדלה בחינוך המשותף בקיבוץ של שנות ה-60, התבגרה ונשארה בו."

"הפרדוקס של לגדול בחממה, בחברה סגורה וקשה אך גם תומכת, והמאבק האינסופי לשמור על הפרטיות, הייחוד, ולא להטמע בזרם הסוחף. המים- כחומר החיים המזין והמחייה – נתפס כאיום. למרות חזותו המפתה, הכובשת והשלווה (השקיפות, הצלילות, משברי האור המרצדים...), אי אפשר לנשום בו, הוא סוחף, הוא סוער, מעוות ומאיים להטביע."

זיוה ילין

שורת ילדי גן צועדת על המדרכה, הגננת בראש בדרך לבריכה, שואלים את עצמם: מה נעשה כשנהיה גדולים...

צנצנות של חמוצים ומיני ריבות תוצרת-בית, שורות שורות על מדפים, מחסן הטעמים של הקיבוץ (בין מחסן האספקה ומחסן הביגוד)

"אני לא יודעת למה אני זוכרת את זה" אומרת זיוה, אך סיפורי ילדותה מהלכים בשבילי הקיבוץ, מחליפים משפט או שניים, ומברכים לשלום, כדרכם של חברים מימים ימימה.

בגן מתכוננים לחגוג את חג הבועות, ילד ילד בבועתו, מפריחים קפסולות כחול-לבן ושרים שירי מולדת.

פנס הקסם מקרין את השתקפויות חיינו, זיכרון ויזואלי בשחור לבן וגודל אחיד, על הקיר האחורי של מחסן הטעמים.

התנודות המרעידות נימי נפש מגיעות בפרקי זמן קצובים, כהלמות משאבה על אדמת נגב המעלה מן התהום את יסוד קיומנו, המים.

ילדי המחזור ניצבים על שפת הבריכה,  איש איש במסלולו, צליחה אחרונה בדרך לעתיד.

"זיוהלה" רוקחת את זיכרונותיה עם סיפורי הקיבוץ, כמרשמים העוברים מדור לדור, ויוצקת אותם לצנצנות הזכוכית.

בגלריה שליד המועדון, מוצגת תערוכה. למה התכוון המשורר? והאי כולם היו שם. אנחנו זוכרים, אנחנו יודעים.

אורח בחדר האוכל שותה מכוס הסודה ובועות בעיניו. הרעד המגיע מן האדמה חולף בגופו כזיכרון מטושטש, חומק ומתפוגג.

פני הבריכה שקטים, חלקים, רק קוי המסלול מרצדים מן התחתית כסייסמוגרף קבוצתי של מהלכי חיים אישיים.

פרקדן על הדשא, עיניכם עצומות וידיכם מבקשות לגעת. זכרונותי מביטים בכם. גדלנו.\

ישראל רבינוביץ

זיכרון – memorandum

שכבות של אבק חיים ושכחה רובצות בזיכרונותיו של אדם. דומה שהן שקועות כה עמוק ברבדי האירועים של חיינו, עד שלעתים נראה שהדברים לא התרחשו מעולם ונמצאים בעבר הלוט בערפל.

והנה, לפתע בא יום, שבו מנערים ריח מוכר, מילה, לחן נשכח, תמונה, את האבק הערפילי של השנים, ומחוללים מהפכה במוחנו. רובד מתערבב ברובד, ומבעד לסדק שמתרחב והולך, הולך ומתרחב, שבים אירועים משכבר הימים ומקבלים משמעות. זיכרון רודף זיכרון, שכבות ההדחקה וההשכחה נושרות זו אחר זו ומסתדרות זו על גבי זו כדפים בספר. זיכרונות הנעורים שבים לחיים ומקבלים ממשות, כאילו התרחשו תמול שלשום.

פנינה בן גל

אוצרת התערוכה

מוזיאון אשדוד ע"ש קורין ממן, 28.3.98 – 15.5.98

​

זיכרון ילדות רועד

קרני עם-עד/ עיתון הקיבוץ, 12.8.1999

"אני לא יודעת למה אני זוכרת את זה"- מיצב של זיוה ילין בגלריה בכברי.

אני מפר את השתיקה שגזרתי על עצמי בחום יולי-אוגוסט, כדי לכתוב כמה מילים אודות מיצב חדש של זיוה ילין (בארי). אין זה הוגן שאחת התערוכות הטובות שהוצגו השנה במקומותינו, על ידי אחת משלנו, תחמיץ סיקור בעיתון רק בשל סמיכותה לעונת המלפפונים.

זיוה ילין חוזרת אל ילדותה המטרידה (בלשון המעטה, ובהתייחס לאובייקטים המוצגים) ומתמודדת עם זיכרון שעבר עיבוד בוגר באמצעות אלמנטים שזועקים חרישית את מצוקת הלינה המשותפת, אובדן הפרט לטובת הקולקטיב, "ילדי החלום" המעומתים עם מגשימי החלום. הזיכרון מיוצג כאן בעזרת כלונסאות מתכת דקיקות הנושאות בראשן צנצנות זכוכית ממולאות נוזל, ובתוכן טקסטים טעונים ותצלומים של האמנית בילדותה, בני כיתתה, מכתמים מהאלבום המשפחתי. הזיכרונות מנוסחים כמבזקים מתוך יומן רגיש של ילדה יצירתית במיוחד. סיוט לילה, משפט מאיים של מטפלת, חוויה של משחק בטבע, ווידוי אינטימי על שונות ביזארית. צורת הצבת והצגת הדברים מזכירה מעבדה, אינפוזיות החייאה, יער של אנטנות שנעות כסייסמוגרף עדין, על פי הלמות הלב. מנועים זעירים מרעידים מדי כמה דקות את מי הצנצנות, גם שבשבות קטנות מסתובבות כאילו אחז בהן דיבוק. המים רוגשים למשך שניות ספורות, ונרגעים עד לפעם הבאה. הזיכרון הכלוא נותר יציב, לא מתערבל בגעש המים, והסיפור מסרב להימחק.

זיוה ילין מוליכה את העדות לשנות השישים: "... אני צוברת זיכרונות ומשמרת/קוברת/מטביעה אותם בתוך המים. הזיכרונות, מעצם טבעם, חמקמקים, מטושטשים, מקוטעים – אישיים וקולקטיביים בו-זמנית, ובעיקר מביאים את נקודת המקום של בת המקום, בעיניים של ילדה שגדלה בחינוך הקיבוצי של שנות השישים, התבגרה ונישארה בו..."

"זיוהלה", מוסיף האמן ישראל רבינוביץ דברים משלו על המיצב, "רוקחת את זיכרונותיה עם סיפורי הקיבוץ, כמרשמים העוברים מדור לדור, ויוצקת אותם לצנצנות הזכוכית..."

כדאי לזכור את המיצב של ילין, גם אם הזיכרון צורב.

קרני עם-עד